בסדנא בה השתתפתי לפני כמה שנים הייתי היחידה בכיסוי ראש. בסיום עשרת המפגשים היה כיבוד שווה ומפנק. האמת, רק מהאריזות חשבתי שהכיבוד לא בא ממקום כשר. לא יודעת למה, משהו בשמות של המעדניות, בעיצוב, בכתובות התל אביביות על שקיות הנייר היפות. בא לי להגיד שזה סתם שטויות סטריאוטיפיות, אבל העובדה המבאסת היא שצדקתי. שאלתי מישהי שעמדה לידי: "תגידי, את יודעת אם זה כשר?" היא הסתכלה עלי בהלם: "לא ידעתי שאת אוכלת רק כשר." היא אמרה. התחלתי לצחוק. "מה חשבת שהכיסוי ראש הענק הזה בדיוק"? והיא אמרה: "לא יודעת, סתם איזה אקססורי, מגניב, בקטע אפריקאי כזה".
זה היה חריג, כי בדרך כלל עוד לפני שפונים אלי פונים אל כיסוי הראש שלי, פעם אחת כזאת שנצרבה לי היא מישהי בקניון שסיננה אלי: "מה זה הסמרטוט המכוער הזה שיש לך על הראש?" ככה היא אמרה. "סמרטוט מכוער". נעלבתי באמת, אני חייבת לומר. זה גם היה מוזר, כי לא תגידו קניון רמת אביב, מדובר פה בקניון הדר בתלפיות, הלו, גברת, חצי פה דוסיות חצי ערביות, לא הבנת שמטפחת זה אקססורי חובה?
לכינוי 'הסמרטוט האירני' זכתה המטפחת שעל הראש שלי גם בטוקבקים, אבל מאחר וזה היה הדבר הכי מעודן שכתבו בטוקבקים, לטוקבקיסטים אני לא עונה. אני יכולה להבין את הפריווילגיה שהאנונימיות מאפשרת: לשבת מאחורי מחשב ולקלל. זה בטח ממש כיף. אבל כן מעניין להתבונן למה המטפחת מהווה איום בסדר גודל האיום האירני.
לפעמים מבאס אותי להיות שונה במרחב הכללי, לפעמים זה מעורר לי את 'שדונית הדווקא'. למה שמישהו יחליט על המרחב הציבורי? למה שכשמישהי תבוא עם שיער וורוד לאולפן לא יגידו עליו כלום אבל בחורות במטפחות גדולות, יכולות לשכוח מנושא השיחה שלכבודו הוזמנו, כי חצי מזמן המסך היקר יתבזבז על המטפחת. אגב, פרופיילינג זה דבר טריקי מאד, כי אם אני בעצמי אומרת אמירה בכסוי ראש הזה, אז גם לציבור מותר לתייג אותי לפיו, לא? זה לא פייר שיהיה לציבור אסור מה שלי מותר.
לפני שהתחתנתי כמהתי נורא לכיסוי הראש, לסמל הסטטוס שיצעק ברחובות כאלף עדים: התחתנתיייי!! אני זוכרת ברווקותי בשעור תורה בנחלאות, אחד מאלף שהלכתי אליהם (גם בשביל השעור, לא אומרת, אבל גם כי אולי יהיה שם מישהו חמוד) לידי ישבה מישהי עם מטפחת כזאת שהיתה אז באופנה כשהתחילו המעוצבות, פרחונית בשילוב כמה בדים ותחרה, כאלה שנראות לנו היום כמו סינר, אבל עזבו, ככה זה היה, ועל הטיקט של המטפחת הזאת, שכמובן תפור במקום בולט, היה כתוב 'נשואה'. לא מספיק שאת נשואה (ואני לא) את צריכה לכתוב לך את זה על המצח? שזה יהיה הטיקט שלך? התעצבנתי. ועוד יותר התעצבנתי שלא היה אף אחד חמוד בשיעור הזה.
בסוף, זו בדיוק הנקודה ולכן רציתי את כיסוי הראש, ולכן יש נשים שלא רוצות אותו. כי כיסוי ראש הוא טיקט. טיקט של השתייכות. הוא אומר שאני משוייכת לאיש, לחברה, למחויבות להלכה.
יש לי ויכוח עם אישי היקר (שפגשתי בשיעור בנחלאות) האם תמונה שלי עם כסוי ראש אומרת יותר: 'אני דתיה' או 'אני נשואה'? כך או אחרת מה שקשה לי הוא שזהות משנית שלי כמו 'דתיה' או 'נשואה' הופכת לזהות ראשונה שלי. זאת שישר רואים עלי ודרכה מתייחסים אלי ועליה מלבישים את כל הסטריאוטיפים, כמו מוכרת בחנות שיכולה להגיד לי על ספר: "זה לא בשבילך, את דתיה" אני מצידי- במילכוד: אם זו זהות שאני שלמה איתה, אז מה אכפת לי שהיא תגדיר אותי? ואז זה מדגדג לי את בלוטת ה- מה זה "שלמה איתה" אבל זה נושא אחר שתזכירו לי לכתוב עליו.
כיסוי ראש הוא נושא חם, תרתי משמע. ומציף רגשות ושאלות רבות: האם הוא מגדיר? הוא מדיר? הוא אוסף? הוא סוגר? הוא נע? הוא כאן כדי להישאר? לפחות מסקר מקור ראשון שבדק כמה נשים בוחרות לכסות את ראשן, נראה שכרגע הוא כאן במלא עוזו.
