מדינה שלמה התעסקה השבוע ביישוב קטנטן אחד ששמו אביתר. למעשה זה אפילו לא יישוב אלא מאחז שמתיישבי האזור מנסים להקים מאז 2013, כאשר בצומת תפוח הסמוך נרצח אביתר בורובסקי הי"ד. ניסיון ההתיישבות העדכני החל בסך הכול לפני כחודש ומשהו, והשבוע הגיעו חלוצי אביתר לכל בית בישראל דרך מהדורות החדשות. כתבים באו ויצאו, שרים הביעו דעה, חברי כנסת הגיעו להזדהות.
יש הרבה ערפל ואי בהירות סביב עתידו של אביתר. כוחות גדולים משני צידי המפה מנסים לעשות סיבוב על גבו, והמפה הפוליטית הסבוכה שמערבבת ימין ושמאל בקואליציה ובאופוזיציה מבלבלת את המצב עוד יותר. כרגע יש על הפרק פשרה – מתיישבי אביתר יפנו את המאחז עד להשלמת סקר קרקעות שיאשר שאלו אכן אדמות מדינה; עד אז תהיה במקום נוכחות צבאית כלשהי, ובהמשך ישיבת הסדר.
רבים במחנה הימין מאוכזבים מאוד מההצעה. בעצם היותה פשרה יש בה כניעה מסוימת – יישוב אזרחי לא יהיה כאן בזמן הקרוב – ומלבד זאת הפשרה מוצעת מטעם ממשלה שבינה ובין הימין האידיאולוגי שורר משבר אמון עמוק. באופן שיכול להפתיע אבל בעצם לא ממש, עקב המצב הקואליציוני המורכב, גם בשמאל נשמעות טענות קשות כלפי הממשלה והפשרה שהציעה. שם זה מגיע כמובן מהכיוון השני, שעוסק בהמשך כניעת המערכת הפוליטית והצבאית ללובי החזק של מתנחלי יו"ש, פגיעה בקניין פרטי פלסטיני ועוד כהנה וכהנה.
אפשר להמשיך ולפרוט לפרוטות את מצבו הנוכחי של אביתר ולשער השערות לגבי מה שיקרה איתו בעתיד, אבל אולי כדאי להמריא לרגע או שניים לגובה של שלושים אלף רגל ולראות מה מתרחש כאן בקנה מידה רחב יותר.
וזו השורה התחתונה: בלי שהדברים צריכים להיאמר במפורש, הציבור הישראלי מביט במתרחש ומבין היטב שההתיישבות ביו"ש היא מעשה עשוי, מוחלט וסופי. אם על מאחז אחד קטן בשומרון, שלפני חודש וחצי לא היה לו בכלל זכר, יש כאלה דיונים וכזו מהומה פוליטית ותקשורתית, איך אפשר להעלות על הדעת בכלל את האפשרות לפנות עשרות ומאות יישובים פורחים ובהם מאות אלפי בני אדם?
אנשים שנמצאים בלב הסערה מתקשים באופן טבעי לראות את מה שנראה בצילומי הלוויין, אבל זו התמונה האמיתית שאסור להתעלם ממנה. אפשר ומותר להתאכזב מפשרת אביתר, ולתהות בצדק אם היא תיושם או לא, אבל האמת היא שמקרה אביתר הוא בכל מקרה צריבת תודעה דרמטית מאין כמותה לטובת מפעל ההתיישבות ביו"ש.
בתחילת שנות התשעים עברתי עם משפחתי ממרכז הארץ ליישוב עץ־אפרים במערב השומרון, סמוך לאלקנה. יום אחד במהלך נסיעה בכביש חוצה שומרון ראינו שבאזור נחל רבה – כשני קילומטרים מזרחית לראש־העין – הקימו פעילי שמאל שני גלי אבנים גדולים משני צידי הכביש וצבעו אותם בירוק בוהק. בהודעה שפרסמו הסבירו הפעילים שזו דרכם להזכיר לכל הנוסעים בכביש כי הם חוצים כרגע את הקו הירוק. נו שוין. גלי האבנים הללו כבר לא נמצאים שם; הכביש הורחב מאז לאוטוסטרדה שמסיעה מדי יום עשרות אלפי אנשים מבתיהם בשומרון לעבודה ולבילויים במרכז ובחזרה. הקו הירוק נמחק לחלוטין בתודעה הישראלית, והמחאה ההיא נראית היום כל כך תלושה מהנעשה בשטח, כמעט מעוררת מבוכה.
בימים הראשונים למגורינו בעץ־אפרים נערכו באלקנה חגיגות לציון 13 שנים להקמתו. באנו להשתתף בשמחה, ואני זוכר עד היום את הקריאות הקצובות של אנשי שלום עכשיו שהפגינו בכניסה ליישוב: הם צעקו שוב ושוב לעבר חיים הרצוג, נשיא המדינה דאז: "הנשיא של המדינה – מה לך באלקנה". חרוז לא רע, צריך להודות, אבל כמה ארכאי ולא רלוונטי הוא נשמע היום. אלקנה נמצאת עמוק בלב הקונצנזוס הישראלי, ואפילו פעילי שמאל ותיקים מבינים שהקרב שלהם על פינויו אבוד מזמן.
לא מדובר רק באלקנה, כמובן: עשרות יישובים גדלו והתפתחו עם השנים באופן שפשוט לא מאפשר פינוי; רובם סמוך לערי המרכז ולירושלים, אבל לא רק שם. מצבנו אחר לחלוטין משהיה ערב הגירוש מגוש קטיף ב־2005. בכל יישובי חבל עזה יחד התגוררו אז כ־8,000 תושבים יהודים. היום זו פחות או יותר האוכלוסייה בשכונה אחת בעיר אריאל. המאבק של השמאל בהתיישבות זז כל הזמן מזרחה, נדחק ונדחק לעבר גב ההר, והופך לאזוטרי. זה נכון גיאוגרפית וגם אלקטורלית.
זה קורה בגלל המציאות הביטחונית, וההבנה של רוב הישראלים שאסור שהגבול יעבור במרחק יריקה מערים במרכז; אבל גם נובע מהמציאות ההתיישבותית, שהולכת וממלאת את ארץ ישראל ההיסטורית ביהודים. לפני 34 שנה הם נלחמו על אלקנה, והיום, נעבעך, הם נאבקים באביתר ובמאחזים אחרים בני דמותו המנקדים בכחול־לבן את המרחבים הנטושים של גב ההר. לפעמים המאבק שלהם נושא פירות, לפעמים המתיישבים קוצרים הצלחה – אבל התמונה הכוללת היא תבוסה מתמשכת ועמוקה לצד שמעוניין לראות את ישראל נסוגה משטחי המולדת ביהודה ושומרון. פשוט לא הולך להם.
לכן, כאמור, מותר להיות מאוכזב מפשרה כזו או אחרת באביתר. אבל לאוהבי ההתיישבות ולאוהדיה אסור אף פעם לשכוח את התמונה הכוללת, והיא אופטימית ומשמחת עד מאוד.
