מנהג חדש בא למדינה: ביוש פומבי של סיעת הליכוד לחברי כנסת שנעדרים מהמליאה בהצבעות גורליות, ולכאלה שמעזים, שומו שמיים, להתקזז בהצבעות עם חברי כנסת מסיעות הקואליציה. מדי שבוע מוקעים אל עמוד הקלון בטוויטר ובפייסבוק מי שהעזו להיעדר מהפיליבסטר השבועי שכפתה האופוזיציה על הקואליציה. השבוע היו אלה ח"כ יולי אדלשטיין, ח"כ אבי דיכטר, ח"כ קרן ברק וח"כ פטין מולא. "תודה לרוב המוחלט של חברי הכנסת שנמצאים בכנסת מסביב לשעון ונאבקים בממשלת השמאל המסוכנת. אי אפשר לקבל את ההתנהגות של אלה שעושים דין לעצמם וגורמים נזק עצום למאמץ המשותף של מחנה הימין", נאמר בהודעת הסיעה הרשמית.
במקביל להחלטה על ביוש חברי הסיעה שנעדרו, בליכוד מקדמים יוזמה נוספת שמטרתה להרתיע עריקים אפשריים: שינוי חוקת המפלגה כך שחבר כנסת שפרש מהתנועה לא יוכל לשוב ולהתמודד לכנסת מטעמה, גם אם יתפקד לשורותיה. מטרת המהלך כפולה: למנוע מפורשי המפלגה כמו גדעון סער וזאב אלקין לשוב אליה ביום שאחרי נתניהו, וכן להרתיע מפרישה ח"כים מכהנים שמהרהרים בכך. הצד השווה שבשתי היוזמות הוא אווירת החשדנות והניכור שהן יוצרות בסיעה, שלראשונה זה שנים מתנסה בחוויית האופוזיציה.
המעבר ממעמד של מפלגת שלטון אל מאבקי האופוזיציה אינו קל לאיש. שרים לשעבר, שאך לפני חודש הניעו תקציבים של מיליארדים, השפיעו בהינף חתימת ידם על חיי רבבות ונהנו מפמליות ומלשכות מפוארות, מצטופפים כעת בחדרון בכנסת עם שלושה עוזרים ונאבקים על מעט תשומת לב.
המציאות העגומה החדשה יכולה להוביל את סיעת הליכוד בשני מסלולים אפשריים. הראשון הוא זה שסיעת הליכוד הלכה בו לאחר המשבר של בחירות 2006, והשני הוא זה שקדימה צעדה בו לאחר ההפסד בבחירות 2009. מפלגת הליכוד הגיעה לבחירות 2006 מוכה וחבולה, לאחר שהיו"ר הקודם שלה, אריאל שרון, פרש ממנה וריסק אותה לחתיכות. בבחירות קיבלה המפלגה 12 מנדטים בלבד, וכמעט איבדה את זהותה העצמית. אך מנהיגיה, היו"ר בנימין נתניהו ויו"ר הסיעה גדעון סער, הפכו אותה לסיירת אופוזיציונית שמיררה את חיי ממשלת קדימה והביאה למהפך שלטוני בתוך שלוש שנים בלבד.
קדימה, לעומת זאת, דווקא לא ספגה מפלה קשה בבחירות 2009. היא אפילו סיימה את הבחירות כמפלגה הגדולה ביותר בכנסת. אך היו"ר ציפי לבני לא הצליחה למנף את ההישג להקמת ממשלה. במקום זאת שקעה המפלגה במדמנה של מאבקים פנימיים וסבלה משרשרת נטישות. היחסים העכירו, הלכידות הפנימית התפוררה ונעלמה, וכחלוף ארבע שנים, לקראת בחירות 2013, התפוגגה המפלגה סופית עם ניצחון שאול מופז בפריימריס, פרישתה של לבני וההידרדרות לשני מנדטים בלבד בבחירות.
במדדים רבים דומה הליכוד של 2021 לקדימה של 2009 יותר מאשר לליכוד של 2006: הגודל, התסכול מ"גנבת השלטון", וגם היחסים המעורערים בין הבכירים. לכן סכנת השקיעה במאבקים ובסכסוכים פנימיים אורבת לו כבר בטווח הזמן המיידי. אם היו"ר נתניהו ובכירי המפלגה לא יתעשתו ויפעלו לליכוד השורות, סופם עלול להיות מר כסופה של קדימה.
האתגר באביתר
יותר מ־45 שנים חלפו מפשרת קדומים, שהוסכמה בין גוש אמונים ובין ממשלת רבין הראשונה בחנוכה תשל"ו, ועד לפשרת אביתר שנחתמה השבוע בין מתיישבי היישוב וראש מועצת שומרון יוסי דגן ובין ממשלת בנט. מתברר שהשילוב של מתח אידיאולוגי גבוה והבנה מפוכחת של המציאות, שאפיין את ותיקי גוש אמונים לפני דור וחצי, לא פג גם בקרב יורשיהם העכשוויים בגבעות שומרון. ההחלטה לחתום על הפשרה למרות דחיית המועד להקמת הישיבה (בתחילה הוצע שהישיבה תקום בראש חודש אלול, בהסכם הסופי נקבע מועד מעורפל) היא תעודת כבוד למתיישבים הצעירים ולהנהגתם. היכולת לראות למרחוק ולהעדיף את הבנייה על פני מאבק חסר פשרות ונטול תוחלת, היא מסימני ההתבגרות של תנועה אידיאולוגית שחדלה להעדיף את הסמל על פני המהות.
כעת, לאחר שהמתיישבים נקטו בצעד הבוגר והנכון, עובר הכדור למגרשו של ראש הממשלה נפתלי בנט, שהכריז שממשלתו נמצאת "10 מעלות ימינה" מממשלת נתניהו האחרונה. אנשי מפלגתו הם השושבינים המרכזיים של הפשרה הזו והם למעשה הערבים לקיומה, גם אם לא באופן רשמי. האתגר אינו פשוט. לא מעט גורמים פוליטיים ומשפטיים ישמחו לסכל את הקמתה של התיישבות קבע באביתר. המשוכה הראשונה היא סקר הקרקעות, אך גם אם הסקר יושלם היטב ותא השטח יוכרז כאדמת מדינה, הדרך ליישום ההסכם זרועה מכשולים משפטיים.
טעימה מהקשיים הפוליטיים שצפויים לבנט קיבלנו כבר השבוע, בהתבטאויות של ח"כים מאגף השמאל שבקואליציה. "מדובר במשפחות של עבריינים שגנבו אדמה. הם טרוריסטים", אמר ח"כ מוסי רז ממרצ בריאיון ברדיו 103fm. "מה זה טרור? טרור זה שאתה מפעיל אלימות על מישהו אחר. אם אתה גונב קרקע וכתוצאה מזה מתפתחים עימותים צבאיים ואנשים נהרגים, באיזו מילה לקרוא להם?"
רז לא הסתיר את העובדה שזעמו מופנה גם לגורמים בממשלה שעומדים מאחורי ההסכמות עם המתיישבים. "אין רמטכ"ל. המתנחלים האלה הם הרמטכ"ל שלנו. הממשלה הזו כרגע היא 20 מעלות ימינה לעומת הקודמת, וזה מסוכן. אנו רוצים שהיא תחזיק מעמד ארבע שנים ונעבוד על כך, אך לא נסכים לזה שצה"ל יהיה חברת הקבלן של מתנחלים פורעי חוק. נהיה בממשלה הזו אך נעשה בלגן. יש דברים בכנסת שאנו לא חייבים להצביע בעדם. אנו מחויבים לשלמותה ולחוזקה של הממשלה, אך אם היא תרחיק יותר מדי ימינה, נצטרך לאזן את זה בכנסת".
ההחלטה לדחות את הקמת הישיבה עד למועד סיום סקר הקרקע דוחה גם את האתגר הפוליטי והמשפטי בכמה חודשים, ומעניקה לממשלה את הזמן הנדרש להיערכות. אולם בסוף תקופת ההמתנה המבחן יגיע, ואז יצטרך בנט להוכיח שממשלתו היא "10 מעלות ימינה" גם במעשים ולא רק בדיבורים. הבטחות וחיוכים לא יספיקו; הוא ומפלגתו יידרשו להראות תוצאות גם בשטח.
התחכמות דורסנית
במליאת הכנסת אושרה השבוע בקריאה ראשונה ההצעה לתיקון חוק הדיינים. בקריאה שטחית הצעת החוק נראית טכנית: כיום בין שני נציגי הכנסת בוועדה לבחירת דיינים חייבת להיות אישה אחת לפחות, וכך גם בין שני נציגי הממשלה. התיקון מבקש לאחד את שתי המגבלות: מתוך ארבעת נציגי הכנסת והממשלה, שתיים לפחות יהיו נשים.
אך השינוי אינו טכני כלל, וכוונתו להדיר את חברי הכנסת החרדים מהוועדה. על פי התוכנית, הממשלה תבחר בטווח הזמן המיידי שני שרים גברים לייצג אותה בוועדה, ולכן תיאלץ הכנסת לבחור שתי נשים שייצגו אותה. מאחר שאין במפלגות החרדיות חברות כנסת או שרי ממשלה, איש מחבריהן לא יהיה חבר בוועדה.
מהלך מבריק? לא בטוח. ראשית, מותר לתהות על מידת הדמוקרטיות של ההצעה. איש לא היה מעז להדיר בחקיקה את חברי הכנסת של רע"ם, המפלגה הערבית הדתית, מחברות בוועדה לבחירת קאדים. גם קשה להאמין שתיקון החוק לא יתגלגל במהירות לפתחו של בג"ץ. החוק הרי אינו מונע מח"כים גברים להגיש מועמדות לתפקיד. ומה יקרה אם אחד מהם ייבחר? העתירה תוגש מיד, והממשלה תתקשה להסביר לשופטים מדוע כל נטל האיזון המגדרי מוטל דווקא על כתפי הכנסת. כך, במקום לדאוג לוועדת בחירה מאוזנת, התיקון יגרור הליכים משפטיים אינסופיים ועיכובים בבחירת הדיינים למשך חודשים אם לא שנים.
