במהלך שירותו בסיירת מטכ"ל עבר השר החדש לשירותי דת, מתן כהנא, כמה מסעות מפרכים, אבל המסע שהוא מתחיל בימים אלה קשה ומורכב מכולם. המשרד לשירותי דת, משרד קטן ולא אטרקטיבי בימי שגרה, עומד להיות אחד המשרדים החשובים ביותר בממשלה החדשה. נושאי דת ומדינה ממתינים כבר שנות דור לתיקון מן היסוד, והקואליציה שנוצרה היא הזדמנות פז לחולל אותו.
בניגוד למה שרבים חושבים, השינוי היסודי המתחייב בנושאי דת ומדינה לא נובע חלילה מהצורך להתאים את היהדות לרעיונות הליברליים והפרוגרסיביים שכבשו את המערב בדורנו; הצורך הזה מעוגן כולו בעומק תורת ארץ ישראל ובהתפתחות התחייה של עם ישראל בארצו. משהוקמה המדינה ושקע האידיאליזם הציוני, אבד לחברה הישראלית סוד משמעות קיומה. החלל שנוצר לא נותר ריק. הוא התמלא ברוחות רעות, בערכים זרים המיובאים ללא ביקורת, בשבטיות, במחלוקות, בשְׂנאות, בנהנתנות ובשאר מרעין בישין.
לכן יש צורך בחזון חדש לחברה הישראלית. אידיאל חדש שייתן משמעות לקיום הלאומי, יפתח לחברה הישראלית אופקים חדשים ויניח בסיס לשלב הבא של שיבת ציון – הפך לצורך חיוני והכרחי. ואם השאלה היא מהו החזון שיוכל להרוות את הנפש הישראלית, ואיזה אידיאל עשוי להיות תחליף שווה ערך לאידיאליזם הציוני של דור התקומה, אזי התשובה ברורה: יהדות. זהותנו היהודית.
המהלך ההיסטורי המרכזי של דורנו הוא יצירת תרבות יהודית שרוב גוני החברה הישראלית יוכלו להזדהות איתה ושתוכל לתת פשר ומשמעות לקיומנו כאן. זה גם יהיה הבסיס להתעלות אמונית להגשמת ייעודי הגאולה בדורות הבאים. ישראל הזו לא תהיה "דתית" יותר, אבל תהיה בהחלט יהודית יותר. בדור הזה רוב הציבור הישראלי לא רוצה לקבל עליו עול תורה ומצוות כהלכתן, אבל הוא ישמח ליטול חלק ביצירה משותפת של תרבות יהודית אותנטית.
התהליך הזה כבר מתרחש בדורנו באופן ספונטני. אין צורך להמציא או ליזום אותו. קו הגבול הברור שהבדיל בין דתיים לחילונים בדורות הראשונים של התחייה נפרץ כבר, משני הכיוונים. החברה הישראלית הולכת ומאמצת את הזהות היהודית. מצד אחד תופעת הדתל"שים, שרובם לא הופכים לחילונים אלא למסורתיים; ומצד שני המתחזקים, חובשי הכיפות השקופות, שלא נעשים דתיים אלא מסורתיים. את הזהות היהודית הזו אי אפשר וגם לא ראוי להגדיר; היא אמורה להיות דינמית ומתפתחת והיא תלך ותתגוון, תתפתח ותעמיק בתהליך משוחרר ואותנטי.
יצירתה של ישראל יהודית מחייבת את הממסד הדתי להתאים את עצמו לתהליך כדי לתמוך בו, לקדם אותו, לתת לו מסגרת ולהציב לו גבולות. לצורך כך יש לחולל מהפכה בנושאי דת ומדינה בחברה הישראלית ולהכין לאתגר את המשרד לשירותי דת ואת הרבנות הראשית. הרבנות הראשית נועדה לשרת את עם ישראל כולו; לא את החרדים. הם לא מכבדים אותה, לא רואים בה מקור סמכות וגם לא זקוקים לה. עם ישראל כולו הוא היעד שצריך לעמוד לנגד עיניה. כדי לעשות זאת עליה לאמץ את גישת בית הלל ולא בית שמאי; הכול לפי ההלכה ובלי לפרוץ את גדריה, אבל בגישה מקלה, מכילה ומחבקת.
כדי שחברה ישראלית־יהודית־מסורתית כזו תוכל להתקיים, חייב להיות ציבור אמוני רחב, עוסק בתורה ושומר מצוות כהלכתן, שיהווה את גרעינה. כדי לייסד בסיס איתן לתרבות כזו יש צורך בציבור גדול שבמרכזו תלמידי חכמים של ארץ ישראל, המעורבים בציבור ומזדהים איתו, ומוקירים את ערכן של מדינת ישראל ושל שיבת ציון. הם צריכים לתת מסגרת וכיוון להתפתחות הזו ולספק לה השראה.
לצערנו חלק מאיתנו עדיין לא מבינים את גודל השעה וחוששים להתמודד עם האתגר. הציבור הכללי צמא ליהדות, וכל מה שמוטל עלינו הוא לפתוח אותה בפניו ולתת לו לאמץ אותה, כולה או חלקים ממנה, לפי מידתו. אי אפשר לבוא אליו בתביעה של הכול או לא כלום. אי אפשר לכפות עליו. גם אין שום צורך לעשות זאת. אפשר ואפשר לתת לו השראה ולשמש לו דוגמת חיים, המקרינה מעצם הווייתה.
זהו הרקע לתיקון היסודי הנצרך בתחומי הדת והמדינה. לפי נאומיו של השר כהנא בכנסת בימים האחרונים ניכר שהוא מודע למשימה, לוקח אותה על עצמו וזוכה לגיבוי מלא מחברי הממשלה. יש כמה וכמה סיבות טובות להקמת הממשלה החדשה, עם כל הבעייתיות שבה; הצורך בקידום המהפכה האמונית הזו, ברגישות אבל בנחישות, היא בוודאי אחת מהן.
