הסיפור עתיק היומין על האיש העני שגר בבית צפוף וביקש עצה מרבו, מסמל היטב את מה שקרה השבוע בוועדת הכספים של הכנסת. כמו אז, הכניסו עז. כמו אז, הוציאו אותה. כמו אז, המצב נשאר אותו הדבר אבל התחושה – הפעם של הח"כים – הייתה הקלה.
אתמול פג תוקפן של הוראות השעה בדבר דמי האבטלה הניתנים זה שנה ויותר למאות אלפי דורשי העבודה במשק. שר האוצר אביגדור ליברמן הציע מתווה דרקוני מאוד – שצויר כמובן כמלא חמלה – ולפיו רק מי שגילו בין 45 ל־67 ימשיך לקבל דמי אבטלה, באופן חלקי, במשך החודשים הקרובים. העז, במקרה שלנו, היא מענק ההסתגלות שהועבר מתחילת הקורונה לבני 67 ומעלה, שעל פי חוק אינם זכאים לדמי אבטלה. את המענק הזה האוצר החליט כביכול לבטל. מיד קפצו הח"כים וטענו בצדק שזה צעד אכזרי מאוד, שכן המובטלים המבוגרים יהיו ככל הנראה האחרונים לחזור לשוק העבודה. וראו זה פלא, בתוך שעה של דיונים בוועדה כבר הודיעו באוצר שהעז סולקה, ומענק ההסתגלות יופחת באופן הדרגתי ב־30 אחוזים, ויופסק רק בתוך שלושה חודשים.
כאלה טפיחות על השכם בין הח"כים, מהקואליציה ומהאופוזיציה, לא נראו כבר זמן רב. לכאורה הישג גדול – רגישות חברתית, אוזן קשבת לצורכי עמך בית ישראל, הכול היה שם. מה שלא היה הוא פתרון ל־268 אלף דורשי העבודה שגילם בין 18 ל־45. מרוב עיסוק בעז שכחו את העדר.
לפי נתוני הלמ"ס יש כיום במשק 130 אלף משרות פנויות, רובן המוחלט בשכר נמוך מאוד – מלצרות, מכירות, עובדי מטבח וניקיון, מטפלים סיעודיים. האם אתם מכירים הרבה בעלי משפחה שיכולים להסתפק בשכר המינימום שהמשרות האלה מציעות? אפילו אם נניח שכל 130 אלף המשרות יאוישו באורח פלא, מה יעשו 138 אלף המובטלים שלא מקבלים דמי אבטלה מאז אתמול, בדיוק בתקופת החופש הגדול והחגים הבאים עלינו לטובה? לא ברור. העיקר שחברי הכנסת היושבים בוועדת הכספים מרוצים. הם הצביעו פה אחד בעד ההצעה של האוצר. יו"ר הוועדה אלכס קושניר, חבר המפלגה של שר האוצר, שיבח אותם על חוש האחריות שלהם. המובטלים פחות השתכנעו.
הבעיה העיקרית במתווה שאומץ השבוע היא עיסוקו בדמי האבטלה בלבד. נכון, המטרה העליונה של שר האוצר היא להחזיר למשק את כל מי שמסוגל לעבוד, ובצדק. אבטלה נרחבת אינה רצויה, הן ברמת הפרט והן ברמת המדינה. אבל ההתעלמות המוחלטת של הדרג המקצועי והדרג הפוליטי מהצד השני של המטבע, קרי התוכנית הממשלתית לעידוד תעסוקה והכשרות מקצועיות, הופכת את מדיניות דמי האבטלה לחרב פיפיות.
יש עדיין מאות אלפי אנשים שרוצים לחזור לעבודה, אבל לא יכולים. המצב מחמיר ככל שמתרחקים ממרכז הארץ ובקרב קבוצות גיל מסוימות. כאשר על כל משרה בשכר רעב רבים ארבעה או חמישה אנשים, מה הסיכוי שאדם בן 35 ומעלה יהיה "הזוכה המאושר"? מי ערב לכך שאדם שלא רכש תואר אקדמי יצליח לחזור לשוק העבודה? שאישה שגרה בפריפריה תצליח לשכנע שדווקא היא המתאימה? האם באוצר בדקו את הפילוח הגיאוגרפי של המשרות הפנויות, לפני שקבעו באופן שרירותי להפסיק את דמי האבטלה רק על פי גיל? האם באמת יש מתאם מושלם בין מיקום המשרות למיקומם של המובטלים?
קביעת מדיניות לפי טבלאות אקסל ולא לפי מצבם האישי של אנשים נועדה לכישלון. מה מונע מהמדינה לבדוק את מצבם האישי של מי שנותרו מחוץ למעגל התעסוקה? מדוע שלא תשקיע בתוכנית תפורה אישית למובטלים? האם לא כדאי שבמקום הצעת עבודה במשכורת רעב, המובטל יופנה להכשרה מקצועית שתשפר את המיומנויות שלו ותספק לו יכולת להתפרנס בכבוד?
מכל השאלות הללו, הוועדה בחרה להתעלם. או כמו שאמר ח"כ קושניר: "לא נוכל לפתור את כל בעיות המשק". אף אחד לא ביקש זאת, אדוני היו"ר. הציבור רק ביקש שלצד המקל, המדינה תיתן גם גזר; שלצד הפסקת דמי האבטלה, היא תשקיע בתוכנית תעסוקה והכשרה ויצירת מקומות עבודה איכותיים כדי להחזיר באמת את האנשים לעבודה ולשפר את הכישורים שלהם. בלי כל אלה, ציבור נרחב מדי עלול להישאר בבית כשתעסוקתו העיקרית היא אכזבה ותסכול.
