שאלת "מיהו יהודי" נטחנה עד דק בשיח הישראלי, אך שאלת "מיהו ציוני" לא עלתה לדיון כמעט. אולי מפני שלראשונה יש משמעות מעשית (זכות ההתאזרחות), בעוד שלהגדרתו של אדם כציוני לא נלווה לכאורה שום יתרון. אבל מכיוון שבשיח הישראלי יש לפחות יתרון ציבורי למי שמצליח להוכיח את כשרותו הציונית, אולי בכל זאת שווה לעסוק בשאלה הזו.
תוכנית בזל, שהוכרזה בסיום הקונגרס הציוני הראשון, הגדירה את יעד הציונות כהקמת בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל. ודוק: בארץ, ולא בהכרח בכל הארץ. מייסד התנועה הציונית ותומכיו בתנועת המזרחי אפילו חשבו לזמן מה שכדאי להקים את הבית הלאומי באוגנדה, ולו כמקלט לילה.
כלומר: הציונות קשורה במהותה לסוגיית הריבונות, ולאו דווקא לסוגיית ההתיישבות בארץ. הראיה הברורה לכך היא שיהודים ישבו בארץ ישראל כמעט ברציפות לאורך כל 1,800 שנות הגלות, ואף אחד לא העלה בדעתו לכלול את ההיסטוריה הזו בתולדות הציונות. סיפורה של הציונות מתחיל ביום שהחל המאמץ לחדש את הריבונות היהודית. כדי לקבוע אם מדיניות מסוימת היא ציונית או לא יש לבחון את שאלת תרומתה למדינה הריבונית היהודית, ולא את היקף השטחים שהיהודים שולטים בהם בתחומי ארץ ישראל.
אין זה רק דיון תיאורטי. רבות מהשאלות הציבוריות המעסיקות אותנו קשורות בטבורן לדיון הזה, ובכללן שני הסיפורים הפוליטיים הבולטים של השבוע: הוויכוח על חוק האזרחות והוויכוח על גורל המאחז אביתר. נתחיל באביתר: אנשי הימין נוטים להגדיר את המתנגדים למאחז שמבקשים לפנותו כמי שמבקשים לפגוע במפעל הציוני, אם לא כאנטי־ציונים. אבל הרי ייתכן בהחלט שהתפשטותה של הריבונות הישראלית לעברם של אזורים צפופי אוכלוסייה פלסטינית עלולה דווקא לפגוע לאורך זמן בקיומה של ריבונות יהודית, כי היא תקשה על הגדרת כלל שטחה של ישראל כמדינה יהודית. נמצא שאולי דווקא תומכי אביתר ומאחזים דומים הם המסכנים את המפעל הציוני.
סיפור חוק האזרחות מורכב יותר. בפסק דינו בבג"ץ קעדאן קבע נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, שבכל הנוגע לשאלת ההתאזרחות לגיטימי להפלות בין יהודים לאחרים, בעוד חל איסור חמור לאפליה כזו כלפי מי שהם כבר אזרחים. סוגיית חוק האזרחות נופלת בדיוק בין שתי כפות המאזניים הללו: מצד בן הזוג הפלסטיני מותר להפלות לרעה את זכות התאזרחותו בישראל, בעוד מצד בן הזוג הישראלי חל איסור חמור לעשות זאת. נמצא, שגם לפי שיטת ברק התוצאה השוללת את זכות ההתאזרחות של בן הזוג הפלסטיני לגיטימית בדיוק כמו התוצאה ההפוכה.
אבל מה שמטריד במיוחד ביחס לשתי הסוגיות גם יחד הוא ההיעדר המוחלט של הדילמה והספק בין אנשי הימין. מדינת ישראל צריכה להיות דמוקרטית ומוסרית, ולא רק יהודית וציונית, קודם כול משום שכך ראוי אבל גם משום שאלמלא כן, היא פשוט לא תתקיים: העולם לא יאפשר לה לנהוג כדיקטטורה, ועוד לפני כן גם אזרחיה לא יאפשרו זאת. פירוש הדבר הוא שגם תומכי המאחז באביתר צריכים להביא בחשבון את הדילמות הקשורות בכך. לא רק הדילמה הציונית שכבר הוזכרה, אלא גם הדילמה המוסרית: ההשתלטות הלא חוקית על אדמות שמעמדן המשפטי כלל לא ברור.
גם תומכי התיקון לחוק האזרחות צריכים להיות ערים לשאלות המשפטיות והמוסריות העולות מן החוק, ולנסות לצמצם את הבעיות הללו בניסוחו הסופי. יתר על כן: לא ברור מדוע תומכי ארץ ישראל השלמה בכלל מתנגדים לאפשרות התאזרחות בישראל של פלסטינים מיו"ש. הרי אם החזון הוא שליטה וריבונות מלאה של ישראל בכל השטח שבין הים לירדן, מה זה משנה אם בני הזוג יגורו בג'נין או בג'לג'וליה?
והעיקר: אנשי הימין זועמים בצדק על הטענה שכל עוול כלפי הפלסטינים עלול להביא למדרון חלקלק שיאפשר את כל שאר העוולות, כולל הנוראיות ביותר. אכן, לא כל עוול מידתי שאפשר להצדיקו יגרום בהכרח לשרשרת עוולות לא מידתיות. אבל זה ייתכן רק כשקיימת מודעות לעצם הצורך במידתיות. כשמודעות כזו לא רק נעדרת, אלא מוגדרת כשמאלנות אנטי־ציונית, המדרון החלקלק הוא עניין דטרמיניסטי.
