ידוע לכולם, גדולים כקטנים, שהרגע המשמח ביותר בארוחה הוא הקינוח. המנות האחרות בארוחה – מושקעות ככל שיהיו – בסופו של דבר נמצאות שם כדי לענות על צורך אנושי בסיסי לאכול ולהתקיים. אבל הקינוח הוא הבונוס, הנשמה היתרה. אפשר להסתדר בלעדיו ואי אפשר שלא להתאוות לו ולרצות אותו. אתמול שודרה בקשת 12 תוכנית הקינוח המושלם, אבל משהו בה היה כל כך עצוב ומפוספס: המוזיקה דרמטית מידי, חלק מהמהלכים שעושים המתחרים משודרים בהילוך איטי, פעולות של הזלפה, קילוף והקצפה מתוארות כמו שלבים של ניתוח לב פתוח בתנאי שדה, ומעל הכול – המתחרים עצובים. נכון, לא פשוט להכין קינוח ברמה של הטוב בישראל. נכון, שתי תוכניות לפני הגמר הגדול המתח עולה והדרישות גם כן. אבל גם נכון שאי אפשר לעשות את כל זה בלי חיוך אחד. משהו בכל המתוק הזה חייב להשתקף גם בפניהם של המועמדים.
ההצפה של תוכניות הבישול בישראל בשנים האחרונות היא דבר חיובי. אנשים שמתחרים עם עצמם, אפס אינטריגות ותרגילים מלוכלכים, ומכנה אחד משותף שמדבר אל כולנו – אוכל. אבל הקינוח המושלם דווקא מבליטה את אחת הרעות החולות ביותר של החברה שלנו: הצורך המעייף להראות מושלם מבחוץ בלי שום קשר למחיר הפנימי שנגבה מאיתנו.
אנחנו חייבים להראות הכי יפים, הכי מצליחים והכי טובים ביחס לאחרים, עד שאנחנו שוכחים לעצור בדרך וליהנות ממנה. מתעלמים מכוחו של תהליך, כשהמטרה שלנו היא התוצאה בלבד. הקינוח המושלם היא תוכנית בלי אהבה ובלי הומור בריא, וכתוצאה מכך היא תוכנית בלי חיים. כמו עמוד באינסטגרם מנצנץ היא נראית טוב, אבל בניגוד אליו היא חושפת את הצער והכאב בדרך לשואו הציבורי ואת המר שמתחבא מאחורי המתוק המוגזם.
בניגוד לתוכניות בישול שיוצרות רעב קיצוני מול המסך וחשק לקום ולהכין ארוחת גורמה, הקינוח המושלם מעוררת אצל הצופה אי-נוחות ורצון אחד: לחבק את המתחרים ולהזכיר להם שזה לא בריא להם – וגם לא לנו.
