הפוליטיקה הישראלית הפכה לשלולית רפש. כאב הלב לראות את חברת הכנסת אמילי מואטי מגיעה מבית החולים באלונקה להצבעה על הקמת הממשלה. למה אף אחד לא התקזז איתה, וחסך לה את הכאב והמבוכה? בהצבעה אחרת הסכימה חברת כנסת מסוימת להתקזז עם מואטי – ואז בכל זאת הגיעה להצבעה. גם הצד השני התנהג באופן דומה. לפני שלוש שנים הספיד ח"כ יהודה גליק מהליכוד את רעייתו על קברה הטרי, בעוד כל חברי האופוזיציה מסרבים להתקזז איתו בהצבעה על חוק המרכולים. בסופו של דבר נאלצה הקואליציה לדחות את ההצבעה, ויו"ר מפלגת העבודה צהל, כאילו לכל הפחות שחרר את הכותל. "כשלא מקזזים ולא מוותרים", אמר אז אבי גבאי, "הקואליציה מתקפלת ומתפרקת לאיטה. נמשיך לפעול בנחישות".
בשנת תשנ"ה (1995) הצביעו בכנסת על שריון לחוק רמת הגולן. ח"כ חיים קופמן מהליכוד גסס אז מסרטן, והקואליציה השמאלית סירבה להתקזז איתו. ח"כ אברהם פורז הפר אז את המשמעת הקואליציונית, וחסך לקופמן את ההגעה לכנסת עם מיטת חוליו. פורז כנראה לא ידע "לפעול בנחישות", כלומר: בערלות לב ובגסות רוח.
הפוליטיקה שלנו הפכה בשנים האחרונות דוחה במידה קיצונית, כי הפוליטיקאים שלנו איבדו את הברקסים. את הבוז החדש לכללי המשחק מובילים ראשי ממשלתנו. נראה כאילו ראשי הממשלה יוצאי היחידות המיוחדות לקחו את סיסמתה של סיירת מטכ"ל, "המעז מנצח", ותרגמו אותה להיגד פוליטי מסולף: הרומס מנצח. כשאריק שרון הכריז על משאל בין מתפקדי הליכוד בנוגע להתנתקות, אמרתי בהתרגשות בישיבת מערכת "נקודה" שהמשאל הזה גורלי לחיינו. אורי אורבך ז"ל, שתמיד היה חכם יותר, משך בכתפיו ואמר שאם שרון יפסיד במשאל, הוא פשוט יתעלם ממנו. "הוא לא יעז", אמרתי – וטעיתי. שרון העז גם העז, ורמס גם רמס.
להאמין בעם ישראל פירושו גם לזכור שאנחנו עם אחד, ושעוד נצטרך לחיות כאן ביחד, הרבה אחרי שתישכח הממשלה הזו
לפעמים יש להתנהגות המכוערת תו מחיר. נתניהו נפל משום שתעתע בכל שותפיו הפוליטיים, עד שרובם רוצים במפלתו, וכמעט איש מהם לא סומך על מילתו. בנט הונה את בוחריו ועשה אקזיט פוליטי אדיר, אך אפשר להניח שישלם על זה בבחירות הבאות. ומה לגבי אלו שעודדו את ההפגנות המוטרפות מול ביתו של נתניהו, ואת הביזוי המתמשך והמכוער של אשתו וילדיו? הרי גם להם יש בתים ומשפחות, וגם הם עלולים לחטוף אותו טיפול. ולגבי אלו שסירבו להתקזז עם עמית אבֵל או עם עמיתה חולה – ובכן, לא לעולם חוסן, וגלגל חוזר בעולם. הלל הזקן אמר: מה ששנוא עליך – אל תעשה לחברך. לנבחרינו יש גרסה אחרת: מה ששנוא עליך – עשה לחברך באקסטרים.
הגסות והדורסנות מתוארות כ"נחישות", כי המטרה כביכול מקדשת את האמצעים. זה יכול להיות נכון במצבי קיצון. אם אתה חבר ברייכסטאג ויכול למנוע בתעלול מלוכלך את בחירתו של היטלר – אני איתך. אבל השנה איננה 1933, ואף אחד כאן איננו היטלר. לקואליציה אסור לדרוס את האופוזיציה, ולאופוזיציה לא כדאי להתנגד אוטומטית למהלכים חיוביים של הממשלה. כדאי גם למתן את הרטוריקה ההיסטרית.
יש כמה פוליטיקאים שמשתדלים לנהוג אחרת, כמו שיקלי ולפיד, אך רוב קברניטינו מכל המחנות איבדו את הברקסים. זה אינו נימוק לקפוץ מהגג עם כולם, אלא תמרור אזהרה. אין מדובר כאן בנימוסי שולחן, אלא בכללי משחק חיוניים. פוליטיקה היא תחרותית מאוד, וזה בסדר, אבל היא צריכה להיות תחרותית כמו קורס טיס, ולא כמו תחרות אגרוף. במוקד צריך לעמוד הרצון להוביל את המדינה, ולא הרצון להביס את היריב. אם הכול מותר, אם אין כללי משחק מוסכמים, זה אפילו לא קרב אגרוף, אלא סתם קטטת רחוב.
כמעט כל הפוליטיקאים מתנהגים כך, אבל מנציגי הימין אני מצפה ליותר. קודם כול, כי זה המחנה שמייצג אותי, ואליו אני יכול לבוא בתלונות. אבל גם משום שהעמדה ההרסנית והתוקפנית הולמת את הגישה הפרוגרסיבית הקיצונית, שתמיד רואה בעולם דיכוי חונק שצריך לרוצץ, וקשה הרבה יותר ליישב אותה עם עולם הערכים של הימין. להאמין בעם ישראל פירושו גם לזכור שאנחנו עם אחד, ושעוד נצטרך לחיות כאן ביחד הרבה אחרי שתישכח הממשלה הזו. האם החברה היא זירה כוחנית של מלחמת מעמדות או מרקם לאומי של מורשת משותפת? זו אולי המחלוקת הכי עמוקה בעולם הרוח העכשווי. כשהופכים את הפוליטיקה לזירת היאבקות בוץ, אז גם אם ננצח באיזה קרב, תפיסת העולם הלאומית שלנו תפסיד. נבחרי העם: התנהגו כראוי לנבחרים, וזכרו שיש לכם עם.
