אנו נמצאים בימים אלו בתקופה המכונה "בין המְצָרִים", בין שני הצומות שנקבעו לזכר אירועי החורבן – שבעה עשר בתמוז ותשעה באב. מקור השם, כנודע, הוא בפסוק השלישי במגילת איכה: "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה, הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ. כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים".
המְצָרִים הנזכרים בפסוק הם צורת הרבים של המילה מֵצַר, שמשמעה "מקום צר". בתהילים נאמר "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ" – וכוונת הדברים: קראתי לה' בהיותי במקום צר, בדוחק – וה' ענה לתפילתי במרחב, במקום פתוח ומרווח. הדימוי המתואר באיכה הוא שהרודפים השיגו ותפסו את בת יהודה בין המצרים, כמו חיה שנסה מרודפיה ונדחקת לנתיב ההולך וצר, עד שהם שמים עליה את ידם.
הדימוי הזה יסודו בעולם הגיאוגרפי, הממשי – אך אנו משתמשים בו לתיאור חוויות ותחושות. כשאדם שרוי בצרה הוא יכול להיות גיאוגרפית במקום מרווח ופתוח, אך תחושת הקושי נקראת "צרה" כיוון שהיא מדומה לתחושת הלחץ והדוחק שבהימצאות במקום צר. ולהיפך, כשאדם חש רווחה – יכול להיות שהוא לא שינה מיקום כלל, אך תחושת השחרור מדומה למקום רחב ופתוח, שאפשר להתרווח בו ולשאוף רוח מלוא הריאות, לרווחה.
גנן בגן הילדים
השפה שלנו – בדומה לשפות אחרות – רוויה במטפורות (כך למשל המילה "רוויה" עצמה, שמקורה ברוויית המים). כשאנו משתמשים במונחים כמו "צרה" או "רווחה", אנו לרוב כלל לא חושבים על המשמע המקורי של מקום צר או של מקום מרווח, שכן הורגלנו בשימוש הזה לתיאור התחושות.
דרכן של מטפורות היא שבתחילה הן רעננות ומפתיעות, וככל שמשתמשים בהן הן הולכות ונשחקות, עד שהן כלל לא מורגשות כמטפורות. ראו למשל את שיעור "הצמיחה הכלכלית" שמוזכר במהדורות החדשות. המושג "צמיחה" נשאל כמובן מן העצים ומן הפרחים, אך כיום כשאומרים "שיעור הצמיחה" אנו מבינים זאת פשוט כ"שיעור הגדילה", וכלל לא חושבים על יער או על גן ירק.
כך קרה גם לגן הילדים. במקורו, המונח "גן ילדים" היה מטפורה מרעננת: גן, מקום עצים ופרחים, שבו הילדים משגשגים ופורחים כשתילים רכים. ברם, עם ריבוי השימוש במונח כבר התרחק הגן מן העצים והפך להתפרש פשוט במשמע מוסד חינוכי לילדים. כמו שיש בית ספר לילדים מכיתה א', כך יש גן לילדים הקטנים יותר.
דוגמה נאה לכך היא העובדה שכאשר ביקשו למצוא שם לגבר המשמש כגננת, היו שרצו לקרוא לו גנֵן ולא גנָן, שהרי גנָן הוא מי שמטפל בגן של ממש, עם עצים ופרחים. ולכיוון ההפוך, שם המקצוע גננת נתפס כיום במשמע מי שמופקדת על חינוך ילדי הגן, וכשבחורה רוצה לעבוד בגן של ממש, לכסח את הדשא ולשתול פרחים, יקראו לה "גננית" ולא "גננת". אך במקורם של דברים, כאמור, גן הילדים הוא דימוי לגן של ממש, ולכן מי שמטפל בילדים הוא גנן ומי שמטפלת בהם היא גננת – וכך יש לקרוא להם גם כשעובדים הם בגן הירק (כמו טייס וטייסת, דייל ודיילת).
בין מקום לזמן
פתחנו בכך שהזמן שאנו עומדים בו נקרא "בין המצרים", וכאן רואים אנו עוד מטפורה שרווחת מאוד בשפה, ומונחת בתשתיתה – הדימוי בין מושגי המקום למושגי הזמן. העולם שנראה לעינינו הוא העולם הטופוגרפי, ההרים והעמקים, הדרכים והבתים. לעומת זאת הזמן הוא חמקמק ומצוי במחשבתנו, ואינו ניתן לתפיסה ישירה. לכן, כשאנו רוצים לדבר על הזמן, מבלי משים אנו מאמצים את המונחים השייכים לשדה המקום, ובעצם מבצעים מטפורה ודימוי. כך, כשאדם אומר לחברו שיפגוש אותו "לפני ארבע", או "אחרי חמש" – הוא בעצם שואל את המונחים "לפני" ו"אחרי" משדה המקום. כמו שאדם נמצא "לפני ההר" (כלומר – במקום שאליו מופנות כביכול הפנים של ההר), או "אחרי ההר" (כלומר בצדו האחורי), כך אפשר לדבר גם על "לפני" ו"אחרי" בזמן.
בדומה לזה, כשם שבשדה המרחב אנו משתמשים במילת היחס "בין", למשל בביטויים "בין צרעה ובין אשתאול", או "כשושנה בין החוחים" – כך גם בשדה הזמן אנו אומרים "בין כסה לעשור", או "בין שתיים לארבע", וכך גם "בין המצרים" – שנשאל מן המפה אל לוח השנה.
מי ייתן אפוא ונצא כולנו מן המצרים אל המרחבים, לכשיהפכו ימי הצומות הללו למועדים וימים טובים.
