בימים כתיקונם, הכרת הטוב מצד ממשלת ישראל הנכנסת לממשלת ישראל היוצאת הייתה נחשבת למחווה ראויה; אלא שמאז הקמתה של מדינת ישראל לא היו כאן ימים כתיקונם. ואם קרבות בגין־בן־גוריון לא הספיקו לנו, וגם לא מלחמות פרס־רבין, באה העת החדשה והפגיזה אותנו בקרבות תחתית אדירים.
ח"כ מיקי זוהר מהליכוד פונה ליו"ר הקואליציה עידית סילמן ומורה לה, "את תעני לי כמו ילדה טובה" – ואחר כך מתנצל ומסביר כמה קשה להתחיל יום עבודה בשמונה וחצי בבוקר. אלי אבידר מישראל ביתנו קורא מעל דוכן הכנסת לגלית דיסטל־אטבריאן מהליכוד, "אני חושב שתעשי חסד אם תוותרי על הדיסטל. אני מכיר את עודד, זה לא מתאים" – כאילו החיים האישיים שלה הם עניינו או עניין לפרוטוקול הכנסת.
הקואליציה והאופוזיציה ויתרו על המאבק האידיאולוגי ביניהן, ועברו לקרבות בוץ אישיים, מכוערים ורדודים. כל אחד מחברי הכנסת – איך לא – מוצא לנכון להגן על הרפש של בני המחנה שלו, בטענה שאין דין המיזוגיניה בצד הזה כדין המיזוגיניה של היריב, ולהפך.
בכנסת שערבבה ימין ושמאל בקואליציה ובאופוזיציה, הכול נכון ולא נכון. אין תרבות דיבור, אין תרבות דיון. הקו המנחה היחיד הוא למרר את חיי העמיתים ככל שניתן. תפקידה של האופוזיציה מסתכם בהתעללות הפגנתית בקואליציה, תפקידה של הקואליציה הוא לדרוס את האופוזיציה, ושתיהן יחד מייצרות כותרות מביכות שמקומן במדורי הרכילות יותר מאשר במהדורת החדשות. ההיגיון יצא לפגרת קיץ, ואין לו כוונה לחזור לפני תום כהונת הממשלה ה־36.
הבעיה היא שהשיח הלא־ענייני הזה לא נשאר בתוך מסדרונות הכנסת, אלא גולש מהמליאה לרחובות ולרשתות. אם בעבר נרשמה הערכה לעמדות ענייניות, היום הענייני נחשב לפשרני ותבוסתני: מצאת לנכון להחמיא לנתניהו בלי לציין שהוא המיט על העם את אסון השיסוי? אתה תומך בשלטון מושחתים; לא קראת לבנט בוגד? אתה מזוהה עם ציבור הנוכלים.
המחנה הפרוע שלא מסוגל להשלים עם קיומו של נתניהו ממשיך לרדוף אותו גם אחרי שהצליח להסיג אותו לשורות האופוזיציה: דובר הליכוד, שמונה להיות דוברו של הנשיא הנבחר, נסקל ברשתות בעוון שיתוף פעולה עם האויב הדמוני דאשתקד, משל היה חלק מהכוורת של צ'אושסקו ולא עוזרו של ראש ממשלה שזכה בתמיכה מרשימה, אפילו בקדנציה שלא הצליח להקים בה ממשלה.
מהעבר האחר, דתיי האופוזיציה מוחים (בצדק) על ישיבה שנקבעה ליום צום י"ז בתמוז, מכריזים על מחאת סנדוויצ'ים גם אחרי שהוא יצא, ומסרבים לגעת בכריכים תוצרת סילמן. ועוד לא אמרנו מילה על השיקולים בהצבעה על חוק האזרחות, סוגיות הגירה או עתיד היישוב אביתר: אין יותר ימין ושמאל, מלחמת אחים לפני הכול.
האבסורד הגיע לשיאו בנסיעתו החגיגית של שר החוץ וראש הממשלה החליפי יאיר לפיד לאיחוד האמירויות. נאומו הרשמי שם לווה במפגן תודות למגוון אישים, ובהם – ראו זה פלא – "ראש הממשלה הקודם של ישראל, בנימין נתניהו, שהיה הארכיטקט של הסכמי אברהם והאיש שעמל עליהם ללא לאות. הרגע הזה הוא שלו לא פחות מאשר שלנו". לכאורה, כל ליכודניק אמור לשמוח על האזכור המוצדק מאין כמותו. אבל פה בדיוק מגיע מלכוד 2021.
אם לרגע העלינו בדעתנו שמצאנו אי של שפיות בשיח שירד לגמרי מהפסים, מיד עלתה המדיה החברתית על גדותיה והבהירה שהיא כאן כדי להביא למבול שיחריב את העולם. משמאל עקצו את יו"ר יש עתיד על הפרגון לדמון של המאה; מימין הפליאו בתגובות בנוסח "למה מי אתה? הקרדיט כולו של נתניהו".
מי שמעז לחגוג את הפרגון של לפיד לוקה 400 מלקות בעוון חריגה מקו החמיצות של הימין. תורת "הכול מפוזיציה" הפכה לתקן מחייב, והיא מודדת את אורך רוחנו בסנטימטר המורכב מכן־ביבי־לא־ביבי, כאילו לא הייתה כאן הכרעה.
חברים, יש ממשלה בישראל. כן, היא נולדה בחטא. היא מבאסת חלק ניכר ממי שתלו תקוות גדולות בבנט ובחברי מפלגתו, והיא חוללה נזקים בעצם הקמתה השערורייתית, ובתקדים המסוכן של חבירה לתומכי טרור ולגורמים אנטי־ציוניים בכנסת. ובכל זאת, אי אפשר להקריב את מדינת ישראל על מזבח הגזלה שנעשתה כאן.
מותר להילחם בקיומה של הממשלה הזו, אבל אסור לסכן את הבסיס לקיומנו המשותף פה. אי אפשר לשרוף את המועדון רק כי לקחו לנו את האליפות בפנדלים ובשריקת שופט מעוותת. במקום להילחם בתוצאות המופיעות על הלוח הדיגיטלי, תתחילו להתאמן כדי לנצח במשחק הבא.
