מגפה וירלית חדשה באה לפתחנו. זחלה בלי ששמנו לב, או אולי דווקא בגלל ששמנו יותר מידי לבבות. אדומים. בוהקים. פועמים.
בהתחלה חשבתי שזה רק האלגוריתם של פייסבוק שאחראי לפיד משעמם עד אימה. לאחרונה נראה שמעמדו התייצב והוא כייל את עצמו באופן לא מורגש, כמו התקפת גיהוקים שחולפת בלי ששמנו לב, וכמה כיף שהפיד שלי חזר לשגרה של התקוטטויות פוליטיות, הצעות נישואין מרגשות וטיולים מנקרי עיניים ולב.
ועדיין, הגלישה ברשתות מעוררת בי רוב הזמן חוסר נוחות גדולה. במילה אחת: חזרתיות. בשתי מילים: אובדן האותנטיות. בכתיב מלא: טקסטים רבים חוזרים על אותו מבנה שבדרך כלל תתלווה אליו תמונת סלפי של תעופה עצמית. בעלי ובעלות עסקים רבים שופכים את סגור ליבם הכמוס ומשתפים בסיפורים אישיים קורעי לב עם קלוז'רים של הפי אנד יחד עם תג מחיר בתגובה הראשונה. סתם א.נשים שעד אתמול נהניתם לקרוא אותם מתחילים למכור כל הזמן ומשהו באמינות הכוונות שלהם נסדק. התגובות כל כך מהממות ומקסימות וכולן ממליצות על כולן בלי הבחנה. מבנים טקסטואליים קבועים וחזרתיים עולים מבין הפוסטים, כולל זוויות הצילומים והתמונות.
מה קורה לנו? האם איבדנו את האותנטיות? או שאולי עוד לא מצאנו אותה?
לפני שנתיים, טרום ימי הקורונה – לפני סדרת הרצאות לבעלות עסקים דתיות – שיתפה אותי המרצה המבוקשת בהתרגשותה לפגוש שוב את קהל הדתיות העסקיות "לא ראיתי דברים כאלה אף פעם. זה הקהל הכי רציני שהיה לי. יושבות. מסכמות. שואלות. מתעניינות. באות ליישם!" חייכתי אליה בשמחה ובהודיה, אבל דבריה הידהדו בי מאז ועד לפני שבוע, עת היכתה בי ההבנה: אנחנו יודעות היטב איך להיות דתיות, ולעיתים אנחנו משליכות את זה בטעות על העולם המקצועי עסקי שלנו.
להיות אשה דתיה זו מתודת החיים המוכרת לנו. אנחנו יודעות לחיות מושגים של דבקות. נאמנות. יראת שמים. שמירת הלכה. תפילה ומילוי מצברים. לימוד והעמקה. מחזוריות וטקסים שנוטעים בנו עוצמה וטוענים אותנו במשמעות. אבל המתודה שעובדת לנו בעולם הדתי – לא בהכרח יכולה לעבוד לנו בעולם העסקי.
העתקנו את המתודה הדתית למתודה העסקית – הפכנו את המנטורים לרבנים, סיכמנו בצמא את דבריהם ולא הפעלנו מספיק שיקול דעת עצמי. התבלבלנו, זה לא עסקים – זו דת חדשה
כשכולנו מתפללות יחד – יש בזה משהו מרגש ועילאי. יש בזה כח, עוצמה, חוויה דתית עמוקה. אבל כשכולן שולחות את אותו מייל – באותה תצורה, באותו מבנה ובאותה מתודה – זה עושה אפקט הפוך של אובדן הקול האישי. כשכולנו אופות חלות בצורת מפתחות של פרנסה – זה חמוד ומרגש ומייצר שייכות, אבל כשרובנו מחפשות את מפתחות הפרנסה שלנו תחת אותו פנס ובאותה חצר עסקית – זה לא יכול לעבוד, כי הזירה העסקית היא שוק פתוח ורחב שבידול ובחירה אישית הן נר לרגליו. כשבית המדרש מלא בלומדות תורה זה מרומם את הנפש ומעמיק את המחוייבות הדתית, אבל כשכולן לומדות תורה עסקית ואח"כ חלקן מיישמות אותה על עיוור, בלי לבדוק האם זה מתאים למודל העסקי שלהן, למוצר שהן פיתחו ולקהל היעד שלהן – נוצרת בִּצָּה.
חוששתני שבטעות העתקנו את המתודה הדתית למתודה העסקית – הפכנו את המנטורים לרבנים, סיכמנו בצמא את דבריהם ולא הפעלנו מספיק שיקול דעת עצמי. לא שאלנו מספיק שאלות. למדנו בקורסים שכל אחת צריכה קהילה משל עצמה כדי להיות סמכות ואוטוריטה כדי שתוכל למכור, למכור ולמכור. והתבלבלנו, זה לא עסקים – זו דת חדשה. וזו דת שלא תמיד מחוברת בשורש למי שאמר והיה העולם.
אין לי מתכון קסמים חדש להציע, תמהיל ייחודי שאם רק תעשי אותו מובטחת לך הצלחה אותנטית בעולם העסקי. וגם לא יכול להיות לי מתכון – כי מה שמתאים לי – לא מתאים לך או לה או לו. בעצמאות – כל אחת צריכה להעז לבד. לומר דברים שונים. מקוריים. לפרוץ מוסכמות ותקרות. ליצור את חוקי המשחק שלה ולהבין שכסף, תועלת, סיכון ותחרות הן אנרגיות חיים מקיימות ויצרניות, הן אנרגיות טובות.
עסקים רבים בעולם הצליחו כשהם ניסו לפתור בעיה עבור עצמם, ועל הדרך – הם פתרו אתגרים להמוני אנשים. פרט – כלל – פרט. להיות דתיה ולהיות עסקית אלה תנועות כמעט הפוכות אבל גם משלימות, שנובעות מאותו שורש – למלא את יעודנו בעולם. יש היום כל כך הרבה בעלות עסקים דתיות מצוינות ומקצועיות שמתנהלות עם שכל ישר, באותנטיות, ואין צורך כל הזמן לחדש ולהמציא.
זו קריאה לסגור את הגבולות ולחזור קצת הביתה: כל אחת לעולמה המקצועי והאישי העשיר, עם הידע הרב שהיא צברה, עם הניסיון שאין לו תחליף. עם האישיות הייחודית שלה. עם התשובות שהיא יודעת עבור עצמה תשובות שאף מנטור שלוקח 6,000 ₪-בחודש-לחצי-שנה-עם-אחריות-ועם-שיטה-שאין-כמוה לא יפתור בעבורה. שובו אל אוצרותיכן והיו משתמשות בהם. ככה נראית גאולה.
