אי שם בתחילת הקורונה פרסמתי פוסט שפנה אל אנשי החינוך של ילדיי, והודעתי שאני לא מוכנה להצטרף לשיעורים המקוונים. כתבתי את עצמי, את הקושי והתסכול בהתארגנות הפיזית והנפשית למצב החדש ולכאוס שהשתלט על הבית שלי ועל המשפחה שלי. על הרמת בלם החירום בנסיעה הזו של החיים, ולמרות שכולם היו חגורים ומאובטחים הכי טוב שידעתי לעשות, כולנו חטפו זעזוע באופן כזה או אחר. אז אי שם באפריל 2020 כתבתי ככה: “אני לא אעזור לכם, אני גם לא אשתף פעולה. אני לא אחליט מי היום בלפטופ ומי מהמחשב בלי המצלמה. אני לא אגיד להם להתרכז כשמהסלון נשמעים רעשים של משהו אחר ששאר האחים עושים. אני לא יכולה לחזור לעבוד אם הם בבית, כי אני מפחדת להשאיר אותם לבד בבית.
אני לא אושיב את ילדת הגן שלי ללמידה מקוונת", כתבתי. “בפעמיים הכושלות שניסינו – היא מיצתה עוד לפני שזה התחיל, אז לא. אני לא אהיה מעורבת ולא אשתף פעולה ולא אעודד ולא אדאג שהם הכינו את הדברים ואם אפשר אשמח להכין פתק מראש: ‘ר/י/ג/נ – יעקבס לא השתתפה היום בשיעור, כי זה פשוט היה בלתי אפשרי'".
הפוסט עשה רעש גדול, לצערי לא מעט אנשים נתפסו לשתי שורות שמבחינתי בכלל לא היו מהותיות: “מה היינו רוצים? שתגידו שזה החופש הגדול. ושברגע שכולם יחזרו לעבודה הלימודים יחזרו וימשיכו ביולי־אוגוסט". רק על השורות האלה הצטערתי, כי בכלל לא רציתי לפתוח את נושא חופשות המורים כן או לא, רציתי לכתוב על מה שהעסיק אותי. אבל אם לחזור לנושא המהותי, מה שאני רוצה להגיד היום, שנה וקצת אחרי, זה שאני טעיתי, ושאתם צדקתם. אני הייתי במקום הלא מאמין שזה ייקח כל כך הרבה זמן, לא הפנמתי שהכול השתנה ואילו אתם ראיתם, עשיתם את ההתאמות ומיד יצאתם לדרך. באופן מקסים ופתוח היו מורים ששיתפו את הבנות בקשיים שלהם, וכך מצאתי את עצמי דומעת כשיובל ישבה לשיעור מוזיקה עם רפאל, המורה למוזיקה כבד הראייה, שבתחילת השיעור סיפר על הקושי האישי שלו בתפעול הזום. היו גם כאלו שלא היו צריכים להגיד כלום, מהרמקולים אפשר היה לשמוע את התינוקות של המורות מגרגרים במקרה החמוד, או בוכים במקרה הקשה יותר. ויש בי כעס כמובן על מספר מורים, ובראשם המורה לספורט שאמר לילדים להציע להורים להצטרף לתרגילים, והפריע לי להמשיך לשבת בספה ולאכול.
יש בי כעס כמובן על מספר מורים, ובראשם המורה לספורט שאמר לילדים להציע להורים להצטרף לתרגילים, והפריע לי להמשיך לשבת בספה ולאכול
השנה כבר כולם הגיעו “מוכנים". אנחנו, המשפחות (איזה כיף היה ב”אושפיזום" – חייבים לאמץ את הסטראטאפ של אושפיזין בזום) וגם המערכת, ואת השנה הזו מסיימים אף על פי כן. למרות הקושי והתסכול והלחץ והכן־לא. וייכנסו לבידוד או לא. ועם תחילת החיסונים, הדיונים שעולים האם ראוי בכלל לדרוש מהצוות להתחסן. וכל מקום והאג'נדות שלו. והביקורת, המוצדקת, המוגזמת. היה קשה השנה. קשה יותר מתמיד. היה משבר וכבר דובר ונכתב ונחפר. אבל אחרי שנה, אני מסתכלת מהעיניים של הילדים שלי (ותאמינו לי שבגילי לא קל להתכופף) ונראה לי שהצלחתם. נועם בכיתה א' למדה לקרוא ולכתוב ואפילו בחשבון היא אחלה. זוהר מטורפת על כל הגננות (“אמא אפשר שאביבה תבוא לישון אצלנו במקום את?"). הגדולות גדלו ועברו תהליכים משמעותיים שלא רק קשורים ללימודים, ואפילו גילי הסכים לעבור מקריאת קומיקס לקריאת שני ספרי קומיקס.
אז, מורים יקרים, בשמנו ההורים, תודה. על אף המסכות והריחוק. על אף הצהרות בריאות ברמת אמינות “פנייתכם חשובה לנו". על אף המשבר והמילים האולי קשות שנכתבו או נאמרו. ועל אף התמיכה והמחמאות והחיזוקים שאולי השנה לא הגיעו כרגיל – עברנו שנה מטורפת. אני יכולה להתנצל רק בשם עצמי, שהייתי מוצפת ועצובה. וכמו שכתבתי באותו פוסט, אני לא יכולה עוד משימה אחת ועוד משהו שיוסיפו, רק שייקחו ממני משהו ויקלו עליי. ולכן לא הצלחתי להיות רגישה אליכם, ולא הצלחתי לראות את התמונה הכללית. גם לא היה אכפת לי. רק היה אכפת לי מהילדים שלי.
אני גם רוצה להודות למנהלת ולמנהל של כל בית ספר ובית ספר, שהפציצו ברוח מנהיגות להרים ביחד את כל הצוות וגם לעמוד איתנים מול הורים צודקים יותר או פחות. המשפט המיוחס לגלילאו גליליי אומר: “אף על פי כן ולמרות הכול, נוע תנוע". אני מודה שאם זה היה תלוי רק בי, הייתי תקועה וממש לא בתנועה. אז תודה.
