אוטוטו בין הזמנים וזה זמן טוב לדבר קצת על מחנה הקיץ של הישיבה. מה שנקרא קעמפ, גם בישיבות שמדברים בהן עברית בדרך כלל. יש הרבה סיפורים מוזרים שקורים במחנות הקיץ האלה שאפשר וצריך לכתוב עליהם, אבל לפני הכול אני רוצה לספר סיפור שבו אני נזכר כל שנה בשבוע של פרשת פינחס. סיפור שקרה במחנה הקיץ של שנת תשע"א ושינה לי את החיים.
לאחד הערבים במחנה הקיץ ההוא הזמינו המארגנים הצגת תיאטרון של כמה חבר'ה דתיים. אני לא זוכר את השם של התיאטרון ושל ההצגה אבל זה היה משהו ערכי מדי כזה, עם שם בסגנון "מיהו חבר אמת" או משהו בכיוון. אני לא יודע עד כמה הצגת תיאטרון, משעשעת ככל שתהיה, אמורה באמת לעניין חבורה של עשרות בחורי ישיבה בטווח הגילים של עשרים עד שלושים פלוס מינוס, אבל בקעמפ אתה מקבל על עצמך ביודעין את כל מה שארגנו. אם זה מופע של חבורת רקדנים אפריקנים שהתגיירו לחומרא והיום לומדים בכולל חזון איש, או אם מדובר בהרצאה בלתי נגמרת על תולעים בחסה או פאנל מחריש אוזניים ומשעמם למוות עם ח"כ גפני.
אז גם את התיאטרון המזרוחניקי קיבלנו על עצמנו באהבה ונכנסנו כולנו, כולל צוות רבני הישיבה ובני משפחותיהם, שתמיד יושבים בשורה הראשונה כמובן, אל האודיטוריום שהתמלא בבת אחת עד אפס מקום. ההצגה החלה וכעבור דקות מעטות התברר שהרעיון שלה הוא איזושהי ביקורת על עידן הרשת החברתית ועל זה שהחברים בפייסבוק הם לא חברים אמיתיים ובלה בלה, מה שהיה כרוך באזכורים רבים של המילה פייסבוק מצד השחקנים. השם ירחם.
השחקנים כבר הרגישו את ההתרחשות בקהל אך המשיכו לשחק בבחינת שואו מאסט גו און. אבל כשהאולם כבר היה כמעט ריק, אחד השחקנים עצר ושאל בתימהון, הלו חבר'ה, מה הולך פה?
עכשיו, בואו נודה רגע. לא היה אדם אחד בקהל, למעט אולי בנו בן השלוש של המק"ק (כינוי למשגיח זוטר), שלא ידע מה זה פייסבוק. אני חותם על זה. וזה לא סותר את העובדה שלרוב הקהל לא היה חשבון משתמש בפייסבוק. מה שאני בא לומר זה שהמילה פייסבוק והמסר של ההצגה לא נחתו עלינו משומקום ולא "קלקלו" אף אחד. ובכל זאת, אט־אט החלו רבני הישיבה לעזוב את האודיטוריום בשקט ובהפגנתיות.
היה רגע אחד של מבוכה אבל אז מישהו אמר, מי רואה אותם יוצאים ואינו יוצא? ואז החלו גם בחורי הישיבה הצעירים לצאת החוצה בטפטופים ואלו שכן נשארו זעו באי־נוחות בכיסאות ולא ידעו על מה להסתכל ולאן לפנות. היה ר"מ שנעמד בכניסה לאודיטוריום ואמר ספק בקול ספק בלחש: "מי שקיבל ממני תיירה מתבקש לצאת מהאולם" (אני כותב את זה רותח מזעם. גם שנים אחרי), וזה רק סיבך את החבר'ה שנשארו עוד יותר.
לא היה צריך להיות חד אבחנה כדי לקלוט שהשחקנים כבר הרגישו את ההתרחשות בקהל ובכל זאת המשיכו לשחק בבחינת שואו מאסט גו און. אבל כשהאולם כבר היה כמעט ריק, אחד השחקנים עצר את ההצגה ושאל בתימהון, הלו חבר'ה, מה הולך פה? משהו קרה? ולא הייתה לנו לגמרי תשובה בסיטואציה המוזרה ההיא. אז בחור אלטער אחד פשוט אמר, הכול בסדר, תמשיכו. וההצגה המשיכה כי שואו מאסט גו און אבל האולם כבר היה ריק, למעט חמישה בחורים בערך ור"מ אחד שישב בשורה הראשונה עם שלושת ילדיו.
הסתכלתי על הר"מ הזה שתמיד היה קצת אאוטסיידר וראיתי שפניו שלווים והוא מרותק להצגה. וההצגה נגמרה ואנחנו שנשארנו, מחאנו כפיים, והשחקנים קיפלו את עצמם ואת התפאורה הדלה והסתלקו במהירות.
בדשא הגדול שבחוץ הכול רעש וגעש. נשמעו קולות כמו "ספאסט נישט" או "הייתה כאן חובת מחאה" או "המזרוחניקים האלה הם הכי גרועים", ולעומתם נשמעו קולות בודדים של "מה אתם משחקים אותה צדיקים" או "הרי בתכלס כולם יודעים מה זה פייסבוק". ורק הר"מ ההוא שנשאר עד הסוף ישב על כיסא פלסטיק בקצה המדשאה ועישן סיגריה בחיוך וכשמישהו שאל אותו מה דעתו ולמה הוא בכלל נשאר, הוא שתק רגע ארוך ואז ענה בשקט: תראו, מעשה זמרי מופיע בתורה בסוף פרשת בלק ואילו סיפור קבלת השכר של פינחס על המעשה הקנאי שלו מופיע בתחילת הפרשה שאחר כך – פרשת פינחס. ולכאורה תמוה, הרי זה אותו סיפור! ומדוע התורה מחלקת אותו לשתי פרשיות? הר"מ לקח שאכטה מהטיים הארוך שלו והמשיך, ללמדנו חברים, שלעיתים נדרש שבוע שלם כדי לבדוק אם מעשה קנאות נעשה באמת־באמת לשם שמים או מתוך איזו פנאטיות חסרת עומק או תאוות אקשן ריקה. זהו. אני זוכר שרציתי לחבק אותו ולהגיד לו שהוא שינה לי את החיים אבל זה באמת ספאסט נישט לחבק ככה ר"מים באמצע קעמפ.
