הבעיה עם ברדוגו היא שהוא לא עיתונאי

ברדוגו יסגור לנו סולו

העימות סביב גלי צה"ל הולך ומתחמם. יש סימנים שהפעם, לראשונה מזה שנים רבות שהנושא נמצא על סדר היום, גורלה של התחנה נחרץ, ואין מספיק כוחות שיילחמו למענה. יש לכאורה סיבות טובות לכך: לא רק כל הסיבות הישנות והטובות – לא יתכן שתחנה צבאית תשדר פוליטיקה; לא יתכן שחיילים סדירים במדים יציגו שאלות נוקבות לבכירי הצבא ובכירי הדרג המדיני – אלא גם סיבה אחת טרייה: יעקב ברדוגו.

לכל הנזעקים נגד צביעות השמאל, ששתק במשך שנים של הטיה פוליטית לשמאל ועכשיו מוכן אפילו לסגור את גלי צה"ל בגלל ברדוגו, יש לומר: הבעיה עם ברדוגו אינה ההטיה לימין. זו שאלה כשלעצמה האם ההטיה השמאלית שהתקיימה בתקשורת שלנו במשך שנים ארוכות צריכה להיות מאוזנת בהטיה ימנית, או להיפסק כליל, לפחות בשידור הציבורי. אבל ברור שכיום יש בערוצי השידור המרכזיים לא מעט עיתונאים ימניים, שזהותם גם די גלויה והם גם לא מתביישים להיות מוטים בשידור. אין טעם אפילו למנות את כולם, כי הם גלויים וידועים, ואף אחד לא דורש את פיטוריהם.

הבעיה עם ברדוגו היא שהוא לא עיתונאי. ולא רק שהוא לא עיתונאי במקצועו, אלא אין שמץ של נורמה עיתונאית בהתנהלותו. הוא מוגדר כפרשן הפוליטי של התחנה, אבל פרשן כידוע אמור לפרשן כשהוא מתבקש לכך על-ידי מנחה השידור. ברדוגו, לעומת זאת, קופץ בראש ביחס לכל נושא מדובר, ותמיד מנסה איכשהו לקשור את הנושא לעוולות השמאל ולנפלאות הימין, ובעיקר לנפלאות נתניהו. גם הכינויים שבהם הוא משתמש אינם מתאימים לשום שידור, בוודאי לא שידור ציבורי: העובדה שמערכת המשפט מכונה אצלו אוטוטמטית "כנופיית סלאח א-דין" (על שם הרחוב הירושלמי שבו ממוקם משרד המשפטים), הייתה צריכה כשלעצמה לפסול אותו משידור.

לא בדקתי את כל ערוצי השידור הציבורי בעולם, אבל אני משוכנע שלפחות בעולם הדמוקרטי אין שידור ציבורי, וגם לא רוב הערוצים הפרטיים, שהיו מאפשרים למישהו מהעובדים בהם נורמות כאלה. עצם העובדה שהנורמות האלה מתאפשרות לברדוגו מעידה שמשהו רקוב מאוד בממלכת גלי צה"ל, וממילא מוסיפה נימוק מכריע לטובת תובעי הסגירה.

מצד שני, לגלי צה"ל יש זכויות אדירות בתרבות הישראלית. שם החל הפרויקט של הלחנת שירי משוררים; שם נולדה האוניברסיטה המשודרת; שם נולדו עשרות ערבי הצדעה למיטב היוצרים הישראלים; שם נוצרו, דווקא בהיותה תחנה צעירה ברוחה, עשרות תכניות מקוריות שהזרימו דם חדש וצעיר לפנתיאון התרבות שלנו.

בעידן של הזניית התרבות לצרכי הרייטינג אסור לוותר על נכס כזה. גלי צה"ל צריכה להתאזרח, אבל לא להיות מופרטת. כמו שהציע לאחרונה פרופ' מני מאוטנר, היא צריכה להיות תחנת התרבות של ישראל, עם מועצה ציבורית שתורכב מנציגים של כלל המיגזרים ובעלי ההשקפות השונות, ותקציב שיהיה בחסותו של משרד התרבות. במצב הזה, אולי אפילו אין צורך שתהיה לה מערכת חדשות עצמאית. מספיק שתשדר את יומני החדשות של "קול ישראל", ובכל מקרה עיקר תקציבה צריך להיות מופנה לתרבות.

פיראטים נגד פרטיות

ההקלטה הטרייה של אירה ויגדורצ'יק, מאמנת נבחרת ההתעמלות האמנותית של ישראל, מן הסתם הביכה אותה מאוד. בהקלטה, שפורסמה ברשת, נשמעת ויגדורצ'יק מבקרת בחריפות כמה מאמנות ומתעמלות אחרות. ההקלטה הזו מצטרפת לשורה ארוכה של הקלטות אחרות, שפגעו קשה בשורה של אישים, מכל צבעי הקשת הפוליטית והציבורית: הקלטות על בני גנץ; הקלטותיה של שרה נתניהו; הקלטות איילת שקד, ועוד ועוד.

הגיע הזמן לשים לספורט הלאומי הזה סוף. שיחותיו של אדם בפורום פרטי אמורות להישאר כאלה. רע מאוד ואפילו מסוכן, לגרום למצב שבו כל אדם יחשוד בחברו, או בכל קבוצת אנשים שאיתם הוא משוחח, ויחשוש שמהם תבוא הקטסטרופה הציבורית שתפיל אותו לקרשים. אם אנחנו דורשים אפילו מענקיות כמו פייסבוק וגוגל לדאוג שההעדפות הצרכניות שלנו לא יזלגו לגורמים שכל עניינם להציף אותנו במודעות, קל וחומר שמותר לנו לדרוש שהסודות הכי אינטימיים שלנו, והאמירות הכי פרטיות שלנו, לא יהפכו לנחלת הכלל.

מסתבר שההגבלה החוקית הקיימת, לפיה אין לפרסם הקלטה שהמפרסם אינו אחד השותפים לשיחה, כבר אינה מספקת. יש אנשים שהופכים להיות צד לשיחה כדי שיוכלו אחר כך לפרסם את תוכנה. מה שנדרש אפוא הוא להרחיב את האיסור גם על הקלטות שבהן המפרסם היה צד לשיחה, ולהתיר אותן רק לצרכים ציבוריים מסוימים: חקירה של גופי אכיפה רשמיים, או פרסום עיתונאי של מה שעלול להיות עבירה פלילית או משמעתית.

באותה הזדמנות ראוי גם לאסור את שידורן המחפיר של חקירות פליליות. כדי לממש את זכות הציבור לדעת מספיק שהחשדות יפורסמו, וגם זה לפעמים נעשה בשלבים מוקדמים מדי. לכל היותר אפשר לפרסם את טקסט החקירות, וגם בכך ראוי להתלבט. אבל בוודאי שלא ראוי שהרגעים הקשים העוברים על אדם בחקירה – הגמגום, המתח, ביטויי החרדה – ישודרו בפומבי. זכות הציבור לדעת לא כוללת את זכות העיתונאי להשפיל.

מכל מלמדיו לא השכיל

עמית סגל, שמלווה את בנימין נתניהו כבר שנים ארוכות, התקנא השבוע בשיטות היחצ"נות של קינג ביבי. כמו שביבי יודע להשיג את תשומת לב התקשורת להודעותיו באמצעות הגדרתן כ"הודעה מיוחדת", כך השבוע גם סגל. הוא הכריז בערב על פרסום הודעה חשובה בבוקר, וזכה לתשומת לב שרק הודעותיו המיוחדות של נתניהו בימי הקורונה יכלו להשתוות לה. והכל כדי ליחצ"ן ספר חדש פרי עטו.

אבל לא כל מה שיאה (בקושי!) לפוליטיקאי, יאה גם לעיתונאי. עיתונאים אמורים להיות בעלי רגישות שיא למילותיהם, לא רק לאמינות המילים הנאמרות אלא גם לאמינות המוזיקה: הניואנסים, הסאבטקסט, ההקשרים. וככל שעיתונאי בכיר יותר, כך הוא אמור להיות רגיש וזהיר יותר. עיתונאי שמיחצ"ן את ספרו במלים דרמטיות השמורות להודעה מסוג "עלה בידי", מוזיל את ערכן של מכלול מילותיו. הוא עלול לגלות שגם כשיבקש להסב את תשומת לב הציבור לידיעה פוליטית חשובה באמת, ייתקל בחשדנות מהסוג של 'כן, שמענו אותך'.

בכלל, דווקא כמי שמעריך ומחבב מאוד את סגל, אני חש שמשהו לא טוב קורה לו בזמן האחרון. העמדה הפוליטית הברורה שלו, לגיטימית מאוד כשלעצמה בהוויה תקשורתית שההטיה הפוליטית היא שמה השני, הפכה להיות בוטה מדי, צפויה מדי, אינסטינקטיבית ותדירה מדי. נכון, גם זה עדיין לגיטימי במחוזותינו: ע"ע אמנון אברמוביץ'. אבל אם סגל לא רוצה להיתקל בגיל 40 ברמות העוינות והחשדנות שהן מנת חלקו של אברמוביץ' בן ה-70, כדאי לו להיות יותר חכם מצודק.