תשע וחצי, שבת בבוקר. אני ערה כבר שעה. הקטן מבין כל הילדים שגרים עכשיו בבית שלנו יושב לידי על השיש. הוא לא הילד שלי. אנחנו משחקים דאבל בו בזמן שאני מכינה לכולנו צהריים. והבן איתו עברתי לגור עדיין ישן.
אני מנסה להיזכר האם זה מקנה לי נקודות כלשהן שם בפנקס שעות שינה של הזוגות הנשואים. שבע וחצי שנים עברו מאז גרתי עם בן ולפיכך תקנות הפנקס הזה זכורות לי במעורפל. אז איך זה עובד, תזכירו לי? אני לא מתורגלת. כמה הוא חייב לי עכשיו על השינה המחוצפת הזאת? זה חיוב רגיל? או שמא חיוב כפול, בכל זאת יש להיות ערה ויש להיות ערה בשביל ילדים שהם לא שלך.
איכשהו לא בא לי להפעיל את הפנקס. קודם כל כי אני לא עייפה ולא מפריע לי שהוא ישן וגם כי אני מאוד אוהבת אותו, לדעתי לא מפעילים את הפנקס אם עדיין אוהבים. בנוסף, יד על הלב, אתמול הוא הוריד פה את הזבל והכין צהריים וקפץ לאלקטרו-סליל ועשה כל מיני דברים שאף בן לא עשה עבורי כבר הרבה מאוד שנים אז אולי במילא כבר התקזזנו.
מכל מקום, שלושה שבועות חלפו מאז שעברנו לדירה המשותפת שלנו: אני, הוא, שלושה ילדים שלי, ארבעה ילדים שלו, שני דגים וחתולה. אין מה לייפות את זה. המעבר היה קשה מאוד, פיזית ונפשית. לוגיסטיקה של שני בתים, שתי ערים ומאה, עשרים ארגזים ושלושה רוסים שניצחו על הכל גם כשזה היה נראה אבוד. הם הרגיעו אותי ואמרו: גיברת לא דאגת, מחר אנחנו הכל ניילון.
ומאז אנחנו פה, עכשיו שבת, והוא ישן. אני נזכרת איך פעם היו המבוגרות בבית הכנסת מלחששות על הבת של משפחת ירדני איך עברה לגור עם החבר, שאין לזה צורה, ומה שנהיה היום מהילדים זה נורא. גם במבט המאוכזב של אבא שלי אני נזכרת, כשסיפרתי להם. מה, ככה את הולכת לחיות איתו? בלי חתונה? כמו חילונים? ומדגיש את המילה לחיות קצת יותר מידי חזק. ובכן גבירותיי ורבותיי, אני הולכת לחיות איתו וזה למרות, וצריך לומר, שחייתי לא רע גם בשבע השנים שחלפו.
תראו, היה לי מאוד נוח מאוד בסך הכל. רק אני, הילדים והחתולה. היו מערכות יחסים, אהבה שהיתה וחלפה מעת לעת. היה לי שקט מוחלט וחופש ולבד של פעם בשבועיים, ולא עלה בדעתי לוותר על היתרון היחסי הבודד והמדהים הזה שגירושין מספקים.
הבן שאיתו עברתי לגור הבטיח לי שזה לא ישתנה. שנצליח לשמור גם על היתרון הזה, אבל בוודאי שזה ישתנה. לא רק בגלל המגורים יחד, אלא בעיקר כי אחרי שבע וחצי שנים אני לא בטוחה שאני זקוקה לחופש הזה יותר.
לפני שלושה שבועות, בארבע בבוקר, בין חומת הארגזים שבסלון, ביני לבין עצמי הודיתי שהספקתי ועשיתי את כל מה שנכתב בספר לגרושה המתחילה. החיים היו יפים, פרועים וצבעוניים, הלב שלי בהחלט נתן עבודה, השלמתי את כל מה שמעולם לא עשיתי בתיכון או בנערות, בטח לא כדוסית חביבה.
התרגלתי לעשות הכל בעצמי, להחליט על הכל בעצמי, לקנות קניות משמעותיות בעצמי – אוטו, מקרר, כרטיסי טיסה לחו"ל. התרגלתי גם לבקש עזרה בעצמי, להזמין טכנאים ולחכות להם, להחליף מנורה, לדפוק מסמר בקיר, לא לקנות צנצנות שאני לא אצליח לפתוח, לא לשים דברים גבוה כי אין מי שיוריד. התרגלתי למיטה זוגית פנויה ורחבה לילדים שלי שמוזמנים לבקר בה אם יש צורך ספציפי, לטמפרטורה שאני רוצה במזגן, ועוד אלף דוגמאות על איך הייתי אני בימאית יחידה, בלי צורך לנהל על זה דיון עם מישהו.
אבל עכשיו, חצי שנה לפני גיל 40, אני מבקשת מחדש שותפות. לגור שוב עם בן, שיסתובב לי בבית, שיהיו פה חפצים שלו, משחה נגד פטרת, נעלי ספורט, ספרים שהוא אוהב לקרוא, ילדים שלו על השיש, מעילים ענקיים בארון שבכניסה, לגור שוב עם בן, להסות את הילדים שמתרוצצים כי הוא ישן, לדאוג לו, לקנות את המאכלים שהוא אוהב, גם אם זה סרדינים. כן זה מחריד, אני יודעת. לא להחליט לבד יותר, להתייעץ, לוותר, זה הולך להיות לא קל, כל דבר הולך לקחת יותר זמן, הילדים עוד יאכלו אחד את השני ואותנו. אבל אני מוכנה לנסות. ועכשיו כבר עשר וחצי בבוקר, יום שבת, נתתי לו לישון שעתיים. וואי וואי כמה הוא חייב לי על זה.
