דוהרים לתהום: בקרבות בכנסת חסר מנהיג שפוי אחד

"איילת שקד, איך לא רעדה לך היד? לאן הלכה הבושה? איך הפכת ממועמדת לראשות ממשלה לסמרטוט? איך לא רעדה לך היד כשחתמתם על הסכם ומכרת את המפעל הציוני לתומכי טרור… את לא מתביישת לעמוד כאן ולהודות בקולך שמכרת את האינטרסים של עם ישראל?

"זכות השיבה של איילת שקד, זה מה שיצא ממך? עמדת כאן ודיברת כמו הדוברת. לא של רע"ם, אלא של בל"ד… מה נשאר מאיילת שקד הציונית? תתביישי לך, תתביישי לך. איך תסתכלי במראה, איך תסתכלי בפרצוף של הילדים שלך ושל הנכדים שלך? מכרת את ארץ ישראל בשביל אגו, בשביל שרידות. את סרח עודף של בנט, שרוצה להידבק לכיסא שלו עם שישה מנדטים. אין מדינה, אין אחריות. לא הר יש לך, אוורסט של חמאה יש לך על הראש. תתביישי לך. בובה על חוטים של עיסאווי פריג' ומנסור עבאס".

שלוש פעמים צפיתי בנאום הבלהות של בצלאל סמוטריץ'. בפעם הרביעית כיביתי את הקול והתבוננתי בתנועות הגוף: אגרוף קפוץ שעוד רגע כמעט מרסק את הדוכן, זעם עצור בעיניים, נעיצת אצבעות מאיימת באוויר. כשסמוטריץ' שיתף את נאום הנאצות בטוויטר, הוא טרח וגייס את חז"ל לצידו: "כשחז"ל לימדו אותנו שהקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם, הם ראו לנגד עיניהם את איילת שקד, שהפכה מאשת ימין ציונית ולוחמת ומועמדת עתידית לראשות ממשלה, לשוליה של בנט, שמכרה את דרכה וערכיה לתומכי טרור אנטי־ציוניים, ואיבדה את עולמה".

אני בורר פה מילים, כותב ומוחק, כי אני מאוד מעריך את סמוטריץ', הן כאידאולוג הן כפרלמנטר ואיש ביצוע מהמעולים שידעה כנסת ישראל. אבל מה שעובר עליו ועל המפלגה שהוא מוביל צריך להדאיג את מי שעתידו של המחנה הלאומי חשוב לו. אינני בוחן כליות, אין לי יומרה להבין מניעים עמוקים. אך חוסר ההלימה הקיצוני בין הגירוי לתגובה מעלה חשד שהסיפור פה הוא מזמן לא מאזור הוויכוח הערכי או האופרטיבי, מהסוג שמאפיין את העשייה הפוליטית בשגרה. מה שארי שביט כינה "הביביזיס" – קרי הטירוף, האמוק, אובדן העשתונות, שחרור הרסן ומחיקת הגבולות – לדאבוננו כבר איננו רק נחלתו של הליכוד שתחת נתניהו. הוא מרעיל את כל הימין.

כשהח"כים של ש"ס עושים הכול לפוצץ את הסכם אביתר, כולל הקנטה אינסופית של אנשי מרצ ורע"ם; כשבליכוד לא מוכנים להתקזז עם ח"כ היושב שבעה על אחותו; כשמפלגת הציונות הדתית נאבקת עד עלות השחר כדי לפגוע בכף הירך של ישראל ולפרוץ את גבולותיה באמצעות טרפוד חוק איחוד משפחות – אנחנו בליקוי מאורות חמור. כשכל מחלוקת הופכת לארמגדון ומתנהלת כמו הקרב האחרון, הפיגומים של הבית עלולים להתמוטט.

ילקוט הכזבים

ולא שהקואליציה יכולה לרחוץ בניקיון כפיה. בנט ושקד מתנהגים כאילו החליטו להפקיר את האינטרסים הלאומיים רק כדי לדפוק את האופוזיציה. הנה דוגמה קטנה ומרגיזה: הנוהג ברוב הממשלות בעשורים האחרונים הוא שלאופוזיציה שמורות שלושה ועדות. הן כבשת הרש שלה. מה הגיוני יותר מלתת אחת לליכוד, אחת לחרדים ואחת ל"ציונות הדתית"?

אבל קואליציית בנט־לפיד החליטה לתת את הוועדה למעמד האישה לרשימה המשותפת. למי ששכח, בפעם האחרונה שעאידה תומא־סלימאן ניהלה את הוועדה היא סירבה להכניס לדיונים קצינות במדים, אבל הזמינה בהתלהבות פעילות פלסטיניות מעזה. יש יותר אצבע בעין מזה? יש יותר "גם לי גם לך לא יהיה"?

גם סביב חוק האזרחות, בנט ושקד ניהלו משא ומתן ממושך עם רע"ם ועם המשותפת, והיו מוכנים לשלם להן טבין ותקילין כדי להעביר את החוק. למה לא לשלם לימין בתמורה לתמיכה בחוק? למה לא לנהל איתו משא ומתן? שלום עושים עם אויבים, לא? הם רומסים את כבודכם, נכון; הם מדברים בשפת ביבים, נכון; אבל אתם בשלטון, ועליכם להתעלות מעל העלבון האישי ולראות את האינטרס הכללי.

לכולם יש בטן מלאה. כולם מלאים זעם איש על רעהו וטוענים בלהט ש"הוא התחיל". על הדרך כולם מפריחים כזבים. באופוזיציה טענו שאין צורך בחוק איחוד משפחות המחורר, ורק חוק יסוד ההגירה יפתור את הבעיה. זה לא נכון: חוק יסוד הוא חוק כללי, וחוק יסוד מהסוג הזה זקוק לחוק רגיל מפורט לצידו. חוק יסוד יכול לקבוע שלישראל יש זכות לנהל מדיניות הגירה ולשמור על מאזנה הדמוגרפי, אבל הפירוט – מי נכנס, מי לא ומהי הפרוצדורה – יכול להיעשות רק בחוק רגיל, להלן – חוק איחוד משפחות. עוד טענו באופוזיציה שממשלת ימין הייתה מסוגלת להעביר את חוק יסוד ההגירה. גם זה לא נכון. ב־2018 הייתה ממשלת ימין עם 67 ח"כים. אחת מהן, נאוה בוקר, הגישה את הצעת חוק יסוד ההגירה. מי הפיל את החוק? נתניהו.

ומכאן לכזבי הקואליציה: לאורך כל הדרך טענו שם שהחוק יובא להצבעה כלשונו. עד שבא עיסאווי פריג' ואמר בערבית את מה שהתאפק לא לומר בעברית, שבשביל לא לשלם לאופוזיציה הממשלה הייתה מוכנה לשלם לו בנדיבות אין קץ. בחוק שעלה להצבעה היה חור בלב בצורה שלו.

מה שחסר במערכת הוא מנחם בגין אחד. בגין, שבאלטלנה אמר: יורים עליי, אבל לא אשיב אש ולא אגרר למלחמת אזרחים. אין היום מנהיג שפוי אחד שמוכן לא להשיב אש. וייפן כה וכה וירא כי אין איש. אין איש שמוכן לשים את האגו בצד ולפעול לטובת המדינה. התוצאה ברורה, סיבוב אחר סיבוב היהודים נלחמים זה בזה כמו הורקנוס ואריסטובלוס, מעלים חזיר לחומה, והערבים פורצים את החומה וגורפים את השלל.

"מלאכתם של שמאלנים נעשית בידי ימנים", צהל עיתון הארץ במאמר המערכת שלשום. בקצב הזה אפשר כבר לדמיין מה יקרה בדיונים על התקציב: האופוזיציה תדפוק את הראש בקיר ותמרר את החיים לקואליציה בפיליבסטרים לא נגמרים. הקואליציה תשלם מיליארדים לרשימה המשותפת כדי לקנות את הקולות. שיהיה בהצלחה לכולנו.

תקדים על הקרח

"הגענו להסדר שמוריד את המאסר בפועל מהפרק. זה הסכם מוסדר על כולם. אנחנו שמחים שזה מאחורינו", אמר השבוע בן שיף, בנו של אריה שיף, לאחר שאביו הגיע להסדר טיעון עם הפרקליטות והודה ב"הריגה בקלות דעת" באירוע שבו ירה בעבריין מוחמד אל־אטרש שניסה לגנוב את רכבו. במשפחה הוסיפו: "הוא אדם מבוגר ורצה שההליך יסתיים במהירות, ועכשיו אנו יכולים לחזור לשגרת חיינו".

האומנם לא ייכנס לכלא? אז זהו, שלא כל כך מהר. סעיף האישום שבו הודה שיף כולל עונש של עד 12 שנות מאסר, ובדין הפלילי, בניגוד לאזרחי, לא קיימת מגבלת "סעד שלא נתבקש". במילים אחרות, השופט אינו כפוף להמלצת התביעה כאשר הוא קובע את עונשו של נאשם.

ההסכם בין סנגוריו של שיף ששי גז ועידן שני, ובין הפרקליטים בתיק יריב צרי וציון קינן, הוא בעיקרו הסכם ג'נלטמני התלוי ברצון הטוב של הפרקליטות ובית המשפט. בפרקליטות רצו הודאה, וצוות ההגנה התרשם מכוונת הפרקליטים לבוא לקראת שיף בטיעונים לעונש. אגב, מי שיקבע את עמדת הפרקליטות בנושא לא יהיו הפרקליטים שליוו את התיק, אלא פרקליט מחוז הדרום אלון אלטמן.

שתי מורכבויות יש בתיק, האחת משפטית והאחת מתחום המדיניות הציבורית. משפטית, ה"הסכם" שבעל פה בין התביעה להגנה, כלל הסכמה של התביעה להודות שהמקרה של שיף "קרוב לסייג" ההגנה על הבית. תרגום: פרק ה'1 לחוק העונשין כולל סייגים לאחריות פלילית. הסייגים הם מקרים שבהם הנאשם לא יישא באחריות פלילית בשל נסיבות חריגות מסוימות. לדוגמה, סייג הקטינוּת קובע שקטין שגילו פחות מ־12 לא יישא באחריות פלילית למעשיו.

אחד הסייגים הוא תיקון 98, המכונה גם "חוק דרומי", הקובע כי "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים, בית העסק או המשק החקלאי המגודר שלו".

המקרה של שיף תועד במצלמות האבטחה, והבעיה היא שקשה להכליל אותו בסייג. הפורץ לא ניסה להיכנס לבית אלא פרץ לרכב על מנת לגנוב אותו. הוא לא איים על שיף אלא ניסה להימלט עם הרכב, ושיף ירה בו רגע לפני שזממו עלה בידו. בפרקליטות הסכימו לטעון שמכיוון ששיף ישן בקרוון מאחורי הרכב וחש מאוים מעצם הנוכחות של כנופיית עבריינים בסביבתו, יש כאן "קרבה לסייג" ההגנה על הבית.

השאלה היא אם השופט יקבל את זה, והתשובה תלויה בהגדרה של הסייג המדובר – האם הוא יוגדר כסייג בינארי או כסייג על הרצף. סייג אי שפיות הדעת, למשל, מתייחס למקרה שבו אדם איננו בריא בנפשו ובוחן המציאות שלו משובש, אולם יש לו עדיין מידה מינימלית של חופש בחירה במעשיו. זהו סייג שמטבעו ממוקם על הרצף, ובמקרה כזה אפשר לדבר על "קרבה לסייג".

לעומת זאת, בסייגים בינאריים אי אפשר לדבר על קרבה לסייג, כמו למשל בסייג המכונה "טעות במצב דברים": אדם ניגש לסוכן משטרתי סמוי וביקש ממנו לקנות מנה, והסוכן מכר לו קוקאין. גם אם הנאשם יטען בבית המשפט שהוא התכוון לקנות טלק ולא ידע שמוכרים לו קוקאין, ולכן הוא זכאי להגנת סייג "טעות במצב הדברים", השופט צפוי לקבל את טענת הפרקליטות שהנסיבות, כמו המחיר שהנאשם שילם או הסמטה האפלה שבה נעשתה העסקה, מוכיחות שהוא התכוון לקנות קוקאין. המחשה נוספת: שוטר מבוגר מתחזה לילדה קטנה ברשת וקובע פגישות עם פדופילים. העבריינים יואשמו בפדופיליה גם אם לא היה שום קטין בתמונה. בסייג כזה אין רצף – או שידעת או שהוטעית.

ומה באשר לסייג הגנה על בית מגורים? זהו סעיף חדש יחסית בחוק העונשין, ואין פסיקה רבה בעניינו. יש אמנם פסק דין אחד הקובע שחדר מדרגות לא נכלל בהגנה על בית מגורים, אבל ההבטחה של הפרקליטים לשיף מבקשת לקבוע תקדים משפטי, ולכן היא קצת כתובה על הקרח. היא תצטרך לעבור את המשוכה הגבוהה של בית המשפט.

וכאן אנחנו מגיעים לסוגיה השנייה: שאלת המדיניות. הפרקליטים והשופטים במחוז הדרום חיים בתוך עמם. אינטואיטיבית רובם מבינים שמכת הפשיעה הבדואית מחייבת התייחסות מיוחדת, ואי אפשר לדון בתיק של שיף במנותק מהקשר. בתחושת הבטן הם היו רוצים להקל בעונשו עד כמה שאפשר, אבל לצעד כזה יש מחיר כבד והוא התקדים, כלומר ההשלכה שלו על כתבי אישום נגד עבריינים בדואים.

כולם מסכימים שאחת ממשימות־העל של רשויות האכיפה היא מלחמה בלתי מתפשרת בעבירות נשק במגזר הערבי. בטח לאחר אירועי שומר החומות, שבהם הוכח שבימי פורענות הנשק הערבי מופנה כלפי יהודים. הבעיה היא שהקלה בעבירת נשק של יהודי גוררת טענות של פרקליטי העבריינים הערבים לאיפה ואיפה, ותגרום לתביעה לדרוש פחות בתיקים של עבריינות נשק במגזר. בכיר בשב"כ סח בפניי פעם שמי שתרם יותר מכול לזכויותיהם של עצירים ביטחוניים פלסטינים הוא איתמר בן־גביר, שקבע תקדימים בהגנה על נערי גבעות. כשחושבים על האינטרס הציבורי הכללי, התמונה מורכבת ובעייתית.