שער ברנדנבורג בברלין נבנה בסוף המאה ה־18 על ידי מלך פרוסיה, פרידריך ויליאם השני. אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה ברלין למובלעת בגרמניה המזרחית, ובתוכה נבנתה חומה שחצצה בין מזרח ברלין למערבה. שער ברנדנבורג, הסמוך לתחנה המרכזית ולרייכסטאג, נותר בחלק המזרחי והפך לסמל הפיצול.
ב־12 ביוני 1987 התייצב נשיא ארה"ב רונלד רייגן מול השער, וקרא למנהיג בריה"מ: "מר גורבצ'וב, פתח את השער הזה! מר גורבצ'וב, מוטט את החומה הזו!" ואמנם, ב־10 בנובמבר 1989 דיווח דן ראת'ר מ־CBS על דרמה היסטורית: שבירת לבנים בחומה. "אלה המראות והצלילים של החגיגות המתמשכות של גרמנים על ההריסה הסמלית – לא הממשית, לפחות עדיין לא – של חומת ברלין", שידר על רקע השער. המעשה הסמלי הפך במהרה לממשי, והחומה הקורסת בברלין הפכה לסמל ניצחון החירות והמערב.
גם לישראל יש חומה, אבל משמעותה הפוכה מזו שהייתה בברלין. החומה הישראלית – הפיזית והריבונית – מגינה על החירות והריבונות היהודית מפני השואפים להחריבה. הריסתה משרתת את הכוחות העוינים לישראל. מיטוטה של חומת ברלין היה הישג היסטורי, החרבת חומת הריבונות הישראלית תהיה אסון היסטורי.
משמעות החומות הפוכה, אם כן, אך יש דמיון מצער בתהליך הריסתן. בחודש האחרון נשברות בחומת הריבונות הישראלית לבנים מרכזיות. הראשונה שבהן היא פריצת גבול הכניסה לישראל בהסכם ימינה־מרצ על החוק למניעת איחוד משפחות, שלמרבה המזל לא עבר בינתיים בכנסת.
"ההסכם שהושג מול בנט ושקד העניק ליותר מ־3,000 משפחות פלסטיניות מעמד חוקי בישראל", חשף עיסאווי פריג' ממרצ. "לא רצינו לפרסם את זה בגלל הימין. פספסנו הזדמנות חד־פעמית לעשות צדק לאלפי משפחות מבני עמנו". דברי פריג' מרתקים. ראשית, הוא חושף עוד שקר של ימינה. שקד טענה שאין שינוי במדיניות, וכי מדובר ב"1,600 מבוגרים". אלא שלפי מדד השקרים של ימינה נראה שדווקא פריג' אומר אמת. מעידה על כך גם העובדה שבעקבות ההסכם שינתה מרצ את החלטתה ותמכה בחוק.
שנית, פריג' חושף שההסכם לא פורסם מחשש שהדבר יסייע לימין (הסתרה שכנראה איננה חוקית). זהו דפוס נוסף: ימינה ותקווה חדשה נושאים ונותנים רק עם השמאל. הימין מוחרם. בקואליציה טענו שהאופוזיציה צריכה לתמוך בחוק מטעמים ציוניים, כלומר, ששיתוף הערכים צריך להוביל לשיתוף פעולה פוליטי, בזמן שהם לא מוכנים אפילו לדון עם האופוזיציה, קל וחומר לשתף איתה פעולה. עוד מפגן של צביעות והטעיה.
כיצד מוסברת החרמת הימין, בזמן שעם השמאל הקיצוני מסכמים במחשכים? התשובה פשוטה למי שמסוגל להכיר במציאות: הימין בממשלה הוא ימין־לשעבר. הוא חצה את הרוביקון הפוליטי. הוא משלב זרועות ללא היסוס עם הפוסט־ציונים, מפני שמדובר בנבחרי ציבור ציניים וחסרי אחריות לאומית, שהגיעו למסקנה שזו תועלתם הפוליטית. אידיאולוגיה? ערכים? ציונות? חפשו בפחי האשפה הסמוכים לבתיהם ברעננה ובתל־אביב.
בקואליציה ביקשו את תמיכת האופוזיציה, אבל לא מוכנים אפילו לדון עמה או לשתף פעולה. כיצד מוסברת החרמת הימין, בזמן שעם השמאל הקיצוני מסכמים במחשכים?
ונקודה אחרונה: פריג' מדבר על "לעשות צדק" עם הפלסטינים. זו לא הפתעה, זו תפיסת העולם של השמאל הקיצוני, שמבחינתו ישראל מחוללת עוול עצום לפלסטינים מאז קום המדינה. מטרתם לתקן אותו, ואיחוד משפחות הוא עבורם עוד זכות אחת מני רבות, בדרך לתיקון הרוע הציוני.
בדרך כלל ממשלות ישראל מתמודדות עם התפיסה הזו מבפנים החוצה – מול הדמוקרטים בארה"ב, מדינות אירופה, המוסדות הבינלאומיים, והשמאל הקיצוני אצלנו, שיושב לרוב באופוזיציה. הבעיה כיום היא שהשמאל הקיצוני הזה הוא חלק מרכזי בממשלה. גרוע מכך, הוא מקבל גיבוי מלא במשא ומתן לילי עם נציגי הימין־לשעבר, תוך סיכום בקריצה להסתיר אותו מהציבור הציוני בישראל.
באו לעבוד, עלינו
ההתנהלות הזו מוליכה, באופן טבעי וצפוי, להרס מתעצם של עוד ועוד לבנים בחומת הריבונות הישראלית. הנה עוד אחת. אותו עיסאווי פריג' ממרצ הוא היום השר לשיתוף פעולה אזורי. לאחרונה הוא מינה כיועצת מדינית את יעל פתיר, שהייתה נציגת ג'יי־סטריט בישראל. כעת הוא מקים, מדווחים בחדווה בעיתון הארץ, "ועדה משותפת, ישראלית־פלסטינית, לקידום נושאים כלכליים ולהסרת חסמים שיקלו על פעילות כלכלת הרשות הפלסטינית. פריג' מתאם את המהלך עם גורמים פלסטינים בכירים".
למעשה, פריג' לא רק "נמצא במגעים" עם גורמים פלסטיניים בכירים – מבחינה אידיאולוגית, הוא גורם פלסטיני בכיר בעצמו. בכוונתו לקדם, בין השאר, אישורי עבודה בישראל לעוד עשרות אלפי פלסטינים. בנט, למי שתהה, לא עתיד להתנגד לכך. כבר מזמן הוא תומך בהצפת ישראל בעובדים פלסטינים. עוד ב־2016, אחרי שהתברר ששוהים בלתי חוקיים היו מעורבים בטרור, הוא הציע בממשלה פתרון מהפכני: להכפיל את היתרי העבודה שמקבלים הפלסטינים.
כך נופלת עוד לבנה בחומת הריבונות הישראלית. גרוע מכך: ברור לכול שעיקר קיומה של הוועדה המשותפת של ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית אינו נעוץ בהיתרי עבודה או בשאר הסוגיות שיקודמו בה לטובת הפלסטינים. עיקרה במסר שהיא משדרת לעולם: הממשלה פנויה להובלות מדיניות מול הפלסטינים.
בהקשר זה כדאי לציין שוב עוד לבנה, שעליה כתבתי בשבוע שעבר: המחדל ההתיישבותי בפינוי אביתר. עוד לא התרגלו הבתים לשיממונם, וכבר הצהיר לפיד שאין בכלל הסכם של הממשלה עם המפונים, אלא מדובר בעניין שבין בנט וגנץ. לוּ יגיע הדבר לדיון, אמר ראש הממשלה בפועל, הוא יתנגד לו. עוד כזב ממשלתי, עוד לבנה מנופצת.
ועוד לבנה שקרסה השבוע. הממשלה בונה נתיב עוקף ישראל להעברת הכסף הקטארי לחמאס: האו"ם. עד היום ישראל שלטה בהעברת הכספים. דיווחי "מזוודות הכסף" הזיקו לנבחרי הציבור, אבל האחריות הלאומית הכתיבה שהמחיר משתלם, משום שהשליטה בכספים עזרה לפקח עליהם והייתה אחד ממנופי הלחץ של ישראל.
אך בנט רועד מכל דיווח בתקשורת, ולקול מצהלות השמאל העביר את האחריות על כספי חמאס לארגון פרו־פלסטיני מובהק. כעת יקבל חמאס משכורות גם כשישגר טילים. כך נראית ממשלת "יח"צ לפני הכול". מפקירים אינטרסים לאומיים מחשש לידיעות בתקשורת. "באו לעבוד" – עלינו.
ודוק: כל הלבנים הללו נופלות עוד לפני שהאמריקנים צייצו אפילו בעניין הפלסטיני; הם עסוקים כרגע בלגרען את איראן. לא מדובר בדרישות מבחוץ, אלא במוטיבציה פנימית בתוך הקואליציה. מה יקרה כשהאמריקנים יתחילו ללחוץ, אפשר רק לשער. בחומת הריבונות הישראלית נופלת לבנה אחרי לבנה, שער הלאום נפרץ, ודרכו ישוב אלינו בקרוב עידן אוסלו.
