לאורך הצפייה ב"קדימה" של דיסני היינו, הילדים ואני, חבוקים במתח נורא ובציפייה דרוכה לדעת אם איאן, הנער היתום, יצליח להשיב לתחייה את אביו המת. עשיתי את החשבון בראש והסיכויים נראו די שווים: מצד אחד זה היה החלום של הגיבור, וסרט ילדים לא אמור להיגמר בסוף עצוב; מצד שני דיסני אינם מחבבים כלל את הקונספט של תחיית המתים (ג'יני הבהיר זאת לאלדין בפירוש: "חוק מספר שלוש, אני לא יכול להחיות מתים, זה מביא לדיכאון ואני לא עושה את זה"). העלילה התקדמה לאיטה, והגיעה לרגע המוכר שבו הגיבור מתייאש ונראה כאילו אין עוד שום תקווה, אבל אז (אזהרת ספוילר) קרה הבלתי ייאמן: איאן השלים עם הכישלון, והבין שהוא יכול להסתדר גם בלי אבא. זה לא היה בדיוק סוף עצוב. מהמוזיקה ברקע נראה שהיוצרים אפילו חשבו שהוא שמח, אבל את אבא שלו הוא לא ראה יותר.
יש ביטוי כזה מפעם, 'לחיות בסרט', שהפירוש שלו היה לחיות בעולם דמיוני, פנטסטי, מנותק מהמציאות. הביטוי הזה חייב להתעדכן בדחיפות
מה שהחזיר אותי לסרט אחר של דיסני, ראלף שובר את האינטרנט, שאותו עוד הספקנו לראות יחד בקולנוע. גם שם, ראלף שובר את כל האינטרנט במרדף אחרי אהובתו ונלופי, רק כדי להגיע בסופו של דבר להכרה הכואבת שבעצם עדיף להם להיפרד. ושהם יכולים לחיות בעולמות מרוחקים ולהסתפק בשיחות טלפון מזדמנות ובמפגש אקראי אחת לחודשיים.
בזמנו חשבתי שזה קשור להחלטה העקרונית של אולפני דיסני לסגור את עונת החתונות. במאה ה־20, חתונה הייתה סימן ההיכר לסצנת הסיום: פעמוני הכנסייה שמצלצלים לרובין הוד ומרי אן, הסולטן שמעניק לאלדין את ידה של יסמין, או הנסיך שרוקד על הסיפון עם בת הים הקטנה. החל מהעשור השני של המאה ה־21, לעומת זאת, סביר למצוא חתונה בבית כנסת אשכנזי בספירת העומר יותר מאשר בסרט ממוצע של דיסני: אלזה לא מתחתנת, מואנה לא מתחתנת, גם מרידה של פיקסאר ("אמיצה") לא מתחתנת, אז אך טבעי שגם ראלף וּונלופי יחליטו להיפרד.
חשבתי, וגם כתבתי על זה פעם, שיש להם משהו ספציפי נגד חתונות. אולי בקטע פמיניסטי רדיקלי, משפחה חדשה וכאלה. אבל במחשבה שנייה נדמה לי שיש להם משהו נגד פנטזיות. יש ביטוי כזה מפעם, "לחיות בסרט", שפירושו היה לחיות בעולם דמיוני, פנטסטי, מנותק מהמציאות. הביטוי הזה חייב להתעדכן בדחיפות, כי יותר ויותר סרטים עובדים דווקא בכיוון ההפוך: הם מלמדים אותנו להתפשר, להשלים עם מה שיש, לא לבקש דברים גדולים מהחיים. וחתונה, הרי, היא הפנטזיה הכי גדולה שקיימת, היא הביטוי המוחשי ביותר של חלום בשר־ודם, ולכן ממש כמו תחיית המתים אין לה כבר מקום בעולם החדש, הריאליסטי־להכאיב, של דיסני. תשוקה היא דבר הרסני, פוגעני, מלמדים סרטי דיסני של העשור האחרון. היא תמיד תגרום לך לדרוך על מישהו ולהתאכזב בסוף. לכן המעלה הגבוהה ביותר שאליה יכול להגיע הגיבור היא הוויתור עליה.
התנועה הזו, של ויתור והשלמה, היא דבר גדול. "לא תחמוד" הוא הדיבר החותם את עשרת הדברות, והרבה מן המפרשים הסבירו שהוא זה שעומד בתשתית של כל השאר. החימוד, הרצון להשיג יותר, הוא השורש לכל הרצח והניאוף והגניבות שבעולם; והיכולת להרפות, ולמצוא את האושר הפנימי במסגרת האפשרויות הקיימות, היא מתנה גדולה שסרטי דיסני מבקשים להעניק לנו. אבל נדמה לי שהם קצת חוטאים לתפקיד שיש לסרט, לעולם הפנטסטי, שגם לו יש מה לתת.
מדרש יפה במיוחד של חכמינו ז"ל אומר שהיכולת לחמוד, לרצות מעבר למה שיש לנו, היא שורש הקיום האנושי. בלעדיה לא היינו בונים בתים ולא עוסקים במשא ומתן. צריך להיזהר לא לכבות את התשוקה הזו, לא לוותר על הפנטזיה. את בית רעך אסור לך לחמוד, אבל אסור שזה ימנע ממך לחלום חלומות גדולים מהחיים.
