אחרי קום המדינה, עמד חיל השריון בפני בעיה קשה: ספרי ההדרכה לטנק השרמן היו באנגלית, ובכל החיל לא היה אף קצין שידע לקרוא את השפה הזו. במקום ללמוד אנגלית בתיכון, הם התגייסו לפלמ"ח. בספר המיתולוגי על השריון הישראלי, "חשופים בצריח", מספר שבתי טבת שהשריונאים נאלצו ללמוד תוך כדי תנועה איך הטנקים עובדים ומה אפשר לעשות בהם.
נדמה שהיום דווקא דתיים ממשיכים את המסורת הפלמ"חניקית של הזנחת שפות זרות. לפני כמה שבועות התקשר אליי איש צעיר ונבון. הוא רצה להיכנס לאיזו הרפתקה פיננסית מסוכנת, ואשתו אמרה לו שיתייעץ עם רב, שמא יש בזה בעיה הלכתית. לא היה שם כל עניין הלכתי, והנחתי שהאישה החכמה שלחה אותו לרב מסיבה אחרת. שאלתי אותו למה בעצם הוא רוצה את ההרפתקה הזו. "אני לא מרוויח מספיק", הוא השיב. שאלתי במה הוא עובד. "למדתי מחשבים", הוא אמר, "אבל אני עובד במקצוע אחר, הרבה פחות רווחי". ולמה זה? "כי אני לא יודע אנגלית, ואי אפשר לעבוד בהייטק בלי אנגלית טובה. אפילו המיילים הפנימיים בין ישראלים הם באנגלית". העליתי בפניו הצעה שהצעתי כבר לכמה אנשים בנסיבות דומות: אולי כדאי שישקיע בכל יום את שעות הפנאי שלו בלימוד אנגלית, ולא ביוזמות הרפתקניות. לצערי, אני לא בטוח שההצעה הזו דיברה אליו.
יש לדתיים בעיה עם אנגלית. לא לכולם, כמובן. ודאי לא לעולים הרבים מארצות הברית, וגם לא להרבה אחרים. אך מחקר של אריאל פינקלשטיין ו"נאמני תורה ועבודה" גילה שיש פער גדול בין דתיים לחילונים בבחינות המיצ"ב באנגלית, בבחינות הבגרות באנגלית וגם במבחן הפסיכומטרי. בוגר החינוך הממלכתי מקבל בממוצע בפרק האנגלית שבפסיכומטרי 11 נקודות יותר מבוגר החינוך הממלכתי־דתי.
בוגר החינוך הממלכתי מקבל בממוצע בפרק האנגלית שבפסיכומטרי 11 נקודות יותר מבוגר החינוך הממלכתי–דתי
למה זה? נראה שלפחות אחד ההסברים הוא שלאנגלית יש תדמית לא דוסית. אנגלית זה תרבות המערב, אנגלית זה גויים, לא בבית ספרנו. יותר מזה: לאנגלית יש גם תדמית לא ציונית. אבותינו, מקימי המדינה, נאבקו בשפות זרות בארץ ישראל. בבני עקיבא בשנות השלושים לימדו את סבא וסבתא שלי שציוני מדבר רק בעברית, ולאחר מכן הם סירבו כל חייהם לדבר ביידיש, שפת אמם. כשמדברים על מחיקת תרבותם של עולי המזרח, שוכחים לעיתים את המחיר העצום ששילמו גם עולי אירופה: ויתור על תרבות היידיש העשירה והנושנה. לדאבוני, אוצר המילים שלי ביידיש מתמצה בעיקר בשמות של מאכלים אפרפרים. האם נהגנו בחוכמה כאשר השכחנו לגמרי את השפה הזו? ייתכן שלא הייתה אז ברירה אחרת, כדי לרומם את שפתנו המשותפת, אבל שילמנו על כך מחיר גבוה מאוד. כל שפה היא עוד צוהר לעולם, ואפשר להיות ציוני נאמן בלי להיות בור.
כאמור, ללימוד האנגלית מודבקות שתי תגיות עוינות: שליטה באנגלית היא כביכול לא תורנית וגם לא ציונית. זה ביטוי של חוסר ביטחון. מי שבטוח בביתו ובזהותו, לא פוחד לבקר בבתים אחרים. הרמב"ם כתב בפירושו למסכת אבות שכדאי לשמוע שיר לועזי, אם התוכן שלו חיובי. מצד שני, אם לשיר יש תוכן שלילי ותפל, אסור לשמוע אותו גם אם נכתב בעברית צחה. השפה חשובה, אמר הרמב"ם, אבל התוכן חשוב יותר. טוב שיש לנו את העברית, טוב שהיא שולטת בכיפה בחיינו, ואסור לוותר עליה. העברית צריכה להישאר שפתנו הציבורית, אך יש בכרטיס הזיכרון של המוח מקום גם לשפות אחרות.
והנה הפרדוקס: דווקא מי שלא יודע אנגלית, סופג יותר זבל מתרבות המערב. איזה חלק של התרבות הזו מתרגמים לעברית? בתחום התרבות הפופולרית – בעיקר את התחתית, ובתחום התרבות הגבוהה – בעיקר את העמדות הכי רדיקליות והכי הרסניות. כדי לשמוע פודקאסטים טובים על היסטוריה ופילוסופיה, כדי לקרוא ספרים עמוקים על חשיבה שמרנית, כדי לשמוע את הקולות המעטים שמעיזים למרוד באינקוויזיציה הפרוגרסיבית הקדושה – בשביל כל אלו חייבים לדעת אנגלית. עדיף לקרוא דברי טעם באנגלית, מאשר דברי הבל בלשון הקודש.
הקיסר קרל החמישי ירש מהוריו נחלות עצומות בכל העולם. אמרו עליו שבאימפריה שלו השמש לעולם אינה שוקעת. בגרמניה קראו לו קרל, ובארצות אחרות הוא נקרא שארל, קרלוס או צ'ארלס. כששאלו אותו איזו שפה הוא מעדיף, קרל ענה: "אני מדבר ספרדית אל א־לוהים, איטלקית עם נשים, צרפתית עם גברים, וגרמנית עם הסוס שלי".
אנחנו מדברים בעברית אל א־לוהים ועם אנשים; כבודה וכבודנו לא ייפגעו אם נבין גם שפה נוספת.
