הנה מגיעים הימים האהובים עליי בשנה. תשעת הימים. השבוע הכי טוב של החופש הגדול. אין תוכניות, אין אכזבות. להלן רשימת הדברים שאני לא מתגעגעת אליהם בתשעת הימים:
אני חייבת בגדים חדשים תקשיבו, יש בעיה; מאז שנחשפתי לליין החדש של בני האדם – המתבגרות – אין סוף לדרישות ולמשימות. בכל רגע נתון נשלחים אליי 50 לינקים ל"שיין" במקרה הטוב או לאתר סיני עם פעמון אזהרה מוטמע בלינק במקרה הסביר יותר. חשבתי שילדים קטנים זה משימות. חשבתי שהורים מוציאים הכי הרבה כסף על חיתולים ותחליפי חלב. אז חשבתי. והבעיה היא שהטבע לטובתן; אם יש משהו שמפעיל אותי, כמו סדין אדום לפני שור, כמו קרפ עם נוטלה כשאני בדיאטת ללא גלוטן וסוכר, זה המשפט "אין לי מה ללבוש". אני מסתערת על הארון, שולפת שמלה אחרי שמלה, נותנת את נאום "זה אפילו עם הטיקט", רק בשביל לראות אותן מודדות ומוכיחות לי שהן צמחו מאתמול להיום בחמישה סנטימטרים. מי ידע שנעלי נשים יכולות להיות גם נעלי צעד ראשון, כי על הצעד הראשון הילדה עברה ממידה 36 למידה 41. אז לפחות בתשעת הימים זמין תירוץ ה"אי אפשר לחדש". גם אין את הצער בהריסת בגד חדש ארבע שניות לאחר שלבשת אותו, בגלל הנזלת של הילד, הסלק שהילדה שפכה עליי ביום הראשון שלבשתי את הבגד, או סתם לגלות שהבגד החדש קטן עליי כי השמנתי מאז שקניתי אותו.
זה לא שאני לא מתגעגעת לבשר, מי לא מתגעגע לבשר. זו החירות בלזרוק על ארוחות צהריים. ברור שאני יכולה לפשטד פשטידות, אבל אין מי שיעריך ואין מי שיאכל
בריכה כן, כן. כל שנה אני אכתוב על כמה אני שונאת את הבריכה. אני מוכנה להסתכן ולכתוב שאני מעדיפה בכל רגע נתון את גן השעשועים השנוא ורק לא את גיבוב נמלי האש ועקיצות הצרעות של הסיוט הזה. אני מודה שהשנה שודרגתי. הגיל עושה את שלו. לפעמים אני מביטה בקנאה בכל הצעירות האלו, שקובעות תור לטיפת חלב ולרופא ילדים. איזה אופק יש לי בחיים, התור היחיד שיש לי לקבוע זה לממוגרפיה. אז השנה הפכתי להיות מהאמהות שמגיעות אפילו בלי בגד ים; שמלה לא מחמיאה, תיק עם אוכל למצור על ירושלים ולוק כללי של עייפות. הבעיה היא החרדות והצעקות. בדיוק התחלתי טיפול בצרידות שלי עם רופאת אף־אוזן־גרון חדשה, ששאלה אותי: "את מוצאת את עצמך מרימה את הקול במהלך היום?" ירקתי עליה מצחוק. "אז איך תעזרי לעצמך?" הפתרון היחיד הוא לרכוש מגאפון ולהגיע איתו לבריכה. א־לוהים, כמה אני חרדה בבריכה. התקף לב אחד מתמשך. רק מחכה לצאת מהבריכה, ולקוות שאיש לא יחליק בחלקת הבוץ הקבועה שבין הבריכה לדשא, שם שוקעים ילדים בשלמותם, ולאחר החילוץ מגיעים בריצה מטפטפים כלור על כל האבטיח רק כדי לדרוך על נחיל דבורים שנוצר מתחת לכיסא.
בשר זה לא שאני לא מתגעגעת לבשר, מי לא מתגעגע לבשר. זה החירות בלזרוק על ארוחות צהריים. ברור שאני יכולה לפשטד פשטידות, אבל אין מי שיעריך ואין מי שיאכל. ברור שאני יכולה לשזף בתנור חתיכות של דברים בטעם של בשר עם לוק של תירס, אבל איש לא יסכים לאכול את זה, הם יסכימו להטביע את זה בקטשופ ולנסות, ואז להגיד: "זה עוד קפוא מבפנים" ולהשליך הכול לחתול, שיגיע, ירחרח, וילך לנקות את עצמו מהקטשופ במשך שעות. תשעה ימים של קורנפלקס עם חלב, בוקר צהריים וערב. תשעה ימים של "אין שום בעיה שתכיני פנקייק, רק תנסי לא להשאיר טיפות שמנוניות בכל מקום. ואם אפשר פחות שמן בטיגון, שרפת את הקומה למעלה". ככה אני מבקשת, תשמור אותנו פשוטים. לחם עם גבנצ, מלפפון במלח. זה מה שיש.
***
בקיצור, תסלחו לי שאני לא מבינה את כל אלה שמקפידים על תשעת הימים רק בשבוע שחל בו. אני הייתי שמחה להקפיד על השנה שחל בה. תשעת הימים. ימים כל כך יפים. בשלב זה אני רוצה לפנות לרבנות הראשית ולבקש להחמיר את איסורי תשעת הימים. כי הבעיה הגדולה של האנושות היא אמהות יוזמות, שחושבות שאם אי אפשר בריכה או סרט, זה הזמן לעשות אטרקציות שלא כוללות מים או מזגן. כך, מדי שנה, אני מוצאת את עצמי מתאדה בספארי ומתחננת שסנחריב יבוא ויחריב אותי.
