על שלושה שלבים בפילוסופיה של הדת

כאשר קראתי, חקרתי ולימדתי על הפילוסופיה של הדת ויצירות המופת שלה, למדתי שישנם שלושה שלבים עיקריים בתולדותיה.

פילון האלכסנדרוני, מעיינה הנסתר של כל ההגות הדתית המאוחרת – יהודית, נוצרית ומוסלמית – פתח, ושמא יצר, את השלב הראשון כאשר הניח את הנחת היסוד של הפילוסופיה הדתית. זוהי האמונה שהקב"ה גילה לאדם את האמת בשני דרכים, דרך התורה ודרך התבונה האנושית גם יחד. ירושלים ואתונה חברו יחדיו. כך נפתחה המסורת של ההגות שניסתה לחבר את חוצפתם של השכל והאוטונומיה האנושיים, עם ענוות השמיעה לקול ה'.

מסורת זו שהניח פילון, נמשכה בצורות שונות ומגוונות לאורך העת העתיקה וימי הביניים. עד שבתקופת ההשכלה והרציונליזם המודרני, כפי שבא לידי ביטוי למשל אצל המהפכנים הצרפתיים, העמידו את אלת התבונה במקדש הדת ולכאורה מוטטו כליל את האמונה הדתית. צבי וולפסון, החוקר הגדול של תקופה זו, תיאר זאת כשרשרת הגותית שהתחילה בפילון ונסתיימה לכאורה בשפינוזה (לדעתי, דווקא בפילוסוף עמנואל קאנט), כשבתווך בולטת, בעולמנו היהודי, דמותו יוצאת הדופן של הרמב"ם.

ההספדים היו מוקדמים

השלב השני הוא שלב הפילוסופיה של הדת, המייצגת הגות שכבר איננה מתעניינת בתכניה הקוגניטיביים של הדת, אלא חוקרת, במבט מבחוץ, את עצם התופעה הדתית. עבורה, הדת קודמת כאן לאל. פרק זה בהיסטוריה הפילוסופית נכתב על ידי אנשים שגילו שהתופעה הדתית עצמה היא הרבה יותר חשובה ומרכזית בחייו של האדם, לעומת אלו שניסו לתארה כשריד של תקופות החושך.

כאמור, ההוגים הקודמים האמינו באפשרות הסינתזה שבין הדת והפילוסופיה. השבר הגדול של גישות אלו התרחש בתקופת ההשכלה, תקופת המאבקים האנטי־דתיים הגדולים כנגד הדתות ההיסטוריות. מאבקים אלו הגיעו משני כיוונים: האתאיזם ששלל לחלוטין את הדת, והדאיזם, שעליו עמדנו ברשימה הקודמת, ששלל את כל הדתות המסורתיות והציע במקומן דת אוניברסלית המבוססת על ה"תבונה".

אז, במאות ה־17 וה־18, סברו הוגים רבים כי קיצה של הדת קרב. אולם, הפרוגנוזה הזו הייתה ללא ספק מוגזמת. אנו חיים כשלוש מאות שנה לאחר גזר דין המוות, והדת עדיין חיה ובועטת. התעקשותה של הדת להמשיך ולהתקיים הביאה הוגים רבים לנסות להבין את עצם התופעה הדתית. מכאן התפתחו שתי גישות מנוגדות. הראשונה ניסתה להסביר מדוע הדת מסרבת למות ולהיעלם, למרות נבואותיהם של משכילי המאה הי"ח. לדעתי אי אפשר להבין לא את מרקס, לא את דורקהיים וגם לא את פרויד, אלא כתיאוריות המנסות להסביר, כל אחת מכיוון אחר, את העובדה הזו, שהפרוגנוזה על קיצה של הדת לא התממשה.

הגישה השנייה, הנגדית, שעליה נמנים הוגים כפרידריך שלייארמאכר, ויליאם ג'יימס ורודולף אוטו, דנו גם הם בתופעה הדתית, אך מתוך גישה חיובית, שאיננה מבטלת את הדת. בניגוד לדורות הקודמים, שעסקו רבות בשאלת האמת שבאמונות הדתיות, הרי שהמחשבה המודרנית הזו הוקסמה ועסקה בעצם התופעה הדתית, התופעה עצמה ולא תוכנה. בעבור המחייבים, מהגישה השנייה, הייתה זו עדות בלתי אמצעית לקיומה של טרנסצנדנטיות, רוחניות. ועבור השוללים, הייתה התופעה הדתית לא יותר ממסך שהסתיר אמת אחרת עמוקה יותר, סוציולוגית או פסיכולוגית.

מאחורי המילים

המאה העשרים שייכת כבר לעידן שלישי. לא שהמסורות האחרות נעלמו, אלא שזהו עידן שבו הנקודה הארכימדית כבר איננה מצויה בתיאוריה הדתית, ולא בחקר התופעה הדתית, אלא במקום אחר – השפה הדתית. בעידן זה נתחדשה הפילוסופיה של השפה הדתית. מכבש הפילוסופיה פעל כאן בעוצמה כבירה. התמזגו כאן המסורת הביקורתית עם הפוזיטיביזם הלוגי. פילוסופיה זו דרשה מבני האדם שידברו בשפה שמבחינה דקדוקית לא ניתן לנסח בה את "המושגים המסוכנים".

כמו שבספרו של אורוול, "1984", הדיבור על מהפכה בשפה החדשה שיצרו השלטונות היה בלתי אפשרי מבחינה לשונית, כך גם הדיבור על הדת ועל מושגים מטאפיזיים הפך, לדעת פילוסופים אלו, לשגיאה דקדוקית. בשמה של תקינות השפה הפילוסופית, נשללה האפשרות לדון במושגים ובאמונות רבות השייכות לדת.

על רקע זה נוכל להבין את הגותו המיוחדת של פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל. מצד אחד הוא אימץ את התקינות הפילוסופית הזו בהקשר של התיאולוגיה הדתית. כך שומעים אנו מפיו למשל שאי אפשר לדבר על "תורה מן השמיים", כי המושג "שמיים", וקל וחומר המושג "מן", אינם מובנים לו בהקשר התיאולוגי. ומאידך, נשאר פרופ' ליבוביץ נאמן ומסור ליהדותו. המוצא שלו מהסבך היה היצמדותו להלכה המעשית: הלכה גרידא, הלכה לשמה. במקום תורה מן השמיים – "תורה לשם שמיים".

הפילוסופיה הדתית נגמרה במאבקים פילוסופיים. מתקופת ההשכלה ועד תחילת המאה העשרים, הפילוסופיה של הדת נמצאה במלחמה נגד ה"רדוקציוניזם", שראה בדת השתקפות של תופעה אחרת, פסיכולוגית או סוציולוגית. ובדורנו, המאבק איננו רק בשאלת האמת הדתית, אלא גם על עצם אפשרות קיומה של שפה דתית.

כל אחד מעידנים היסטוריים אלו הציב בפנינו סימן שאלה חדש שהתווסף לאלו שקדמו לו. אך ייתכן שבדורנו חיים אנו כבר בשלב שונה, פוסט־מודרני, שבו נדרשים אנו להתמודד לא רק כנגד "אמת" אלטרנטיבית המוצגת בפנינו, אלא עם ערעור של עצם מושג האמת.