באחת הסצנות המפורסמות ביותר בסרט הפשע "סקארפייס", אל פצ'ינו, בריון מתלמד שעושה את דרכו בביטחון לעבר ליגת העל של הפשע, מקבל טיפ חשוב מאוד מוותיקים בתחום: "לעולם אל תתמסטל מהאספקה של עצמך". נראה שזה לקח שכמה אנשים בכנסת צריכים ללמוד, או ללמוד מחדש.
רטוריקה היסטרית היא איננה פיצ'ר חדש בפוליטיקה. בהחלט ניתן לומר בביטחון שמימיה הראשונים של הדמוקרטיה היא לוותה בהתבטאויות גרנדיוזיות של פוליטיקאים שמבקשים לדחוף מסרים לציבור בתקווה שהוא יקנה אותם ויסיק את המסקנות המתבקשות כשיגיע הזמן לבחור.
בסך הכול זהו טבע האדם, והוא מתיישר ישירות עם שני החוקים הראשונים שהגדיר תומאס סואל לכל פוליטיקאי: 1. להיבחר. 2. להיבחר מחדש. מדינות יכולות להכיל כמויות גבוהות של רטוריקה היסטרית בלי להיפגע יותר מדי – אבל רק כל עוד ישנו אחוז מסוים של האוכלוסייה – או לפחות מבין נבחרי הציבור – שמבין שמדובר ברטוריקה ותו לא.
וזו הבעיה הגדולה בכנסת הנוכחית. כנראה שחודשים רבים כל כך של קמפיין הרעילו את המוחות של כולם, כולל את של אלו שעשו את הקמפיינים. פעם, מערכת בחירות מלוכלכת הייתה מולידה כנסת שבה היו מבינים שמה שהיה הוא בעיקר משחק, ועם סיומה מתחילים לפעול כל אחד לטובת האינטרס שלו ועם ההבנה ששיתופי פעולה הם דבר טוב, טבעי וחיוני לעבודה פרלמנטרית.
אבל נראה שרוב נבחרי הציבור היום עוד לא הבינו שהמלחמה נגמרה. כמו וטרן וייטנאם שחוטף התקף פוסט־טראומה בכל פעם שמאוורר תקרה מתחיל לפעול ומזכיר לו את המסוקים שחגים מעל דה־נאנג, כך גם חברי הכנסת שלנו בכל ויכוח, בכל אי־הסכמה, בכל פעם שמישהו מהצד השני אומר מילה שקצת לא נראית להם.
חוק האזרחות כמשל. מהיום הראשון המאבק הזה נוהל על ידי אופוזיציה וקואליציה כאחד כסוג של מלחמת גוג ומגוג, ההזדמנות האחרונה להציל את המדינה מאבדון. במקום למלא את אחד התנאים הבסיסיים ביותר בפוליטיקה – לשבת ולדבר בניסיון להגיע להסכמה – כל צד החליט לשחרר נהר בלתי־פוסק של טקסט שופע היסטריה, קללות, האשמות חריפות, נדרים ושבועות שהיה גורם לדיאלוג בסרט של טרנטינו להישמע מתון ומופנם.
אבל מילא זה, מילא שקיללו והאשימו, ומילא סמוטריץ' חיבר מגילות שארוכות יותר מ"מלחמה ושלום" שעוסקות בימין שבוגד במדינה. בסופו של דבר היה אמור להיות מובן שהם משחקים צ'יקן – מתקרבים כמה שיותר להתנגשות ומחכים לראות מי ימצמץ ראשון ויזוז הצידה. דבר אחד שבוודאי לא אמורים לעשות בצ'יקן זה להתנגש אחד בשני, וזה בדיוק מה שקרה.
וכל זה למה? כיוון שהם מתמסטלים מהאספקה של עצמם. כי סמוטריץ' וקרעי ורוטמן ואוחנה – וכן, גם כהנא ושקד וסער ואלקין – באמת מאמינים לתעמולה שהם והקמפיינים שלהם חיברו. במקום להאשים את הקואליציה בפגיעה בביטחון המדינה ואז לדאוג שהפגיעה הזו תצטמצם, האופוזיציה רק מסייעת לפגיעה. במקום להאשים את האופוזיציה בשריפת אסמים ואז לנסות לכבות את השריפה, הקואליציה רק מוסיפה שמן.
ההפרדה הבסיסית כבר לא קיימת, וכך רטוריקה פוליטית הפכה את המציאות לפארסה. והבעיה הגדולה היא שנראה כי שני הצדדים לא מבינים שמה שהם עושים עכשיו לא הולך להיגמר כשהממשלה תפסיק להתקיים – מתי שזה לא יהיה.
העובדה העצובה היא שאנחנו בשנה השלישית של המציאות הפוליטית הישראלית החדשה, ומה שהחלו כטקטיקות חד־פעמיות והוראות שעה הולכות והופכות למסורות. פשרות הפכו למנהג מגונה והיסטריה היא מנהג היום, כל יום. אולי זה יתמתן. אולי הממשלה הזו או הבאה אחריה יחזיקו מספיק זמן כדי להזכיר לכל היושבים במשכן שבידיהם יש לא רק כוח להצית שריפות אלא גם אחריות לכבות אותן. אולי הם יזכרו שפשרה היא אבן היסוד של פוליטיקה פרלמנטרית. אולי הם יחזרו לדבר בטונים שלא פוגעים בעור התוף. אולי.
