היה לי יום לחוץ בטירוף. יצאתי מהבית בחמש בבוקר, גמור מעייפות אחרי לילה ללא שינה כמעט. לפני שעזבתי נתתי נשיקה לילדים שישנו לי על הראש. הם פחות מתחברים למיטה שלהם, שזה מצד אחד מציק אבל מצד שני כשהם לא באים מרווח לי מדי. ב-12 בצהריים, אחרי הרדיו, עליתי לאוטו לפגישה בירושלים שנקבעה לאחת. חשבתי ששעה תספיק כשקבעתי את זה אבל וייז חשב אחרת. הוא הראה שאני מאחר בחמש דקות. בקטנה. אצמצם את הפער במהלך הדרך, וייז עוד יראה מה זה.
לקראת היציאה מתל-אביב כבר קיזזתי שתי דקות והרגשתי גאווה קיומית. שמתי ברדיו איזו תוכנית של מישהו צועק על מישהו שצועק עליו בחזרה, ועדכנתי את באי הפגישה בירושלים שאני מגיע בזמן. ברדיו הצועק הראשון התווכח עם הצועק השני על משהו שהצדיק צעקות, ואני זרקתי מבט לווייז וראיתי שקיזזתי עוד דקה מהשעון. כרגע אני מאחר רק בשתי דקות. זה לא כולל חניה, אבל אני רק בתחילת הדרך, וגם זה עוד יקוזז.
ברדיו עברו לחדשות ואני הנמכתי קצת את הווליום כדי לעבור בראש על הפרזנטציה החשובה שאני בדרך אליה. חזרתי על דברי הפתיחה לעצמי, שייפתי אותם קצת, הוספתי בדיחה קצרה, החלטתי לוותר עליה, ואז החזרתי אותה שוב כי אמרתי לעצמי שהיא בדיחה סבבה ואני קשה איתה רק כי שמעתי אותה בראש כבר אלף פעם. ואז זה קרה. התנועה החלה להאט.
דפקתי ברקס עצבני ושחררתי קיטור על זה שהולך להידפק לי הקיזוז. נסעתי לאט מדי לאורך איזה קילומטר, עד שהגעתי לסיבת העיכוב. בצד הדרך ראיתי מישהו שחנה בשוליים מזנק החוצה מרכב מסחרי כחול. הוא רץ החוצה בפנים מבוהלות ואני ניסיתי לזהות אם הוא נכנס ברצינות ברכב אחר או סתם נגע באיזה פגוש ועצר להחליף פרטים. הסתכלתי לו בעיניים: זה לא היה פרצוף של החלפת פרטים.
המשפט האחרון
תבינו, אני שונא סקרני תאונות. בכל פעם שאני עובר ליד תאונה אני נלחם בעצמי כדי לא להפוך לסקרן ישראלי טיפוסי שכועס על מי שמאטים ואז מאט בעצמו. אבל הייתי חייב להבין מה קרה שם. כמה מטרים אחרי הרכב הכחול ראיתי אותו. הוא שכב שם עם הגב אליי, מקופל בתנוחת עובר, לבש ג'ינס וחולצה צהובה.
הסתכלתי על הרכב המסחרי הכחול וראיתי שהחלון שלו מנופץ, אבל לא לגמרי. מכוניות עצרו בצד ואנשים התחילו לצאת החוצה ולנסות לעזור, ראיתי שמתחילה המולה קטנה ועשיתי חישוב ששקלל את הידע הרפואי שלי עם היכולת שלי לסייע כאן באופן כללי, והתוצאה אמרה לי להמשיך. אז המשכתי. אבל הראש שלי נשאר עם התמונה הנוראית ההיא של הבחור המקופל על כביש אחד.
איך לעזאזל הוא הגיע לשם? הולך רגל באמצע כביש אחד. האם המכונית שלו נתקעה סמוך לשם? האם ירד מטרמפ? האם זו לא תאונה, והאיש נתקף ייאוש קיומי ובחר לשים קץ לחייו? הווייז הראה על איחור של רבע שעה, אבל זה כבר פחות עניין אותי, אם יש עכשיו מישהו שעדיין מנהל את שגרת חייו בלי לדעת שהבן שלו, אבא שלו, חבר שלו, שוכב עכשיו מקופל באמצע כביש אחד אחרי מפגש עם מסחרית כחולה.
לא באמת ידעתי מה מצבו. הצצתי בטלפון כדי לראות אם יש עדכון על איזו תאונה, אבל לא היה כלום. ברדיו הצועקים עברו לצעוק על נושאים קלילים יותר, ואצלי במוח צעקו מחשבות על מוות. בזמן האחרון זה קורה לי הרבה, הילדים שמתחילים לשאול שאלות, וגם אני כבר מתחיל לנשוק לגיל שסביר למות בו. מעניין איך קוראים לו: שגיא, דימה, רונן? מעניין מה הוא עשה בחיים. היה לו עסק לנגרות? או שהוא בכלל שמאי רכב, או מובטל? ניסיתי לחזור להריץ את המצגת בראש, אבל המראה שלו לא יצא לי מהראש. לא יודע למה. אפילו את הפנים שלו לא ראיתי.
נתקפתי לפתע געגוע עז לילדים שלי, ולדוקטור. התקשרתי אליה מהדרך ואמרתי לה שאני אוהב אותה. היא לא הבינה את פרץ הרומנטיות שאחזה בבן אדם הכי לא רומנטי בעולם, אבל זינקה על ההזדמנות. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי בחזרה. סיימתי את השיחה במשפט מוזר – "אני חולה על דביבונים". אני אוהב לסיים שיחות איתה במשפטים מוזרים, כדי שאם חלילה יקרה לי משהו היא תיאלץ להגיד לאנשים שהמשפט האחרון שאמרתי לה הוא "אני חולה על דביבונים".
לחיות עם המוות
המוות מלווה אותי בזמן האחרון באופן יומיומי. אולי זה בגלל מה שקרה לאבא שלי פתאום, אולי זה הילדים, אולי שניהם. אני עוד בוחן עם עצמי אם זה מצריך טיפול או שאני פשוט צריך לחיות עם המוות בסבבה.
בכניסה לירושלים וייז כבר הראה עשרים דקות איחור. אבל אני דמיינתי אמא בת 76 מקבלת שיחת טלפון מאיזו רופאה בתל-השומר שמבשרת לה שבנה יחידה, או לא יחידה, מאושפז במצב קשה והיא צריכה להגיע מהר. דמיינתי אותה מתלבשת במהירות לא אופיינית לגילה ויוצאת מהבית דומעת, בלי לכבות את האורות כמו שהיא תמיד מקפידה לעשות. דמיינתי אותה מחכה לאוטובוס כי היא לא יכולה להרשות לעצמה מונית. או שבעצם היא לוקחת מונית והתרופות יחכו החודש. דמיינתי אותה נכנסת בבהלה לחדר המיון ואומרת בעברית בוכייה שהתקשרו אליה כי הבן שלה שם.
ואז הגעתי, החניתי את הרכב, ורצתי לחדר הישיבות שהפגישה נערכה בו. התנצלתי ואמרתי שהייתה תאונה קשה בכביש אחד. הם שמעו כבר את התירוץ הזה, לפי המבט על הפנים שלהם. המשכתי. המצגת עברה סבבה, נאמתי את דברי הפתיחה שהתאמנתי עליהם ושילבתי את הבדיחה ששקלתי לוותר עליה. היא עבדה, כולם צחקו. כשהצגתי את הקריאייטיב שעמלתי עליו רבות שכנעתי את עצמי שאני סתם מגזים. אני בכלל לא יודע מה קרה לו. אולי בעוד חודשיים הוא כבר יהיה על הרגליים, ויעבוד בנגרות שוב.
אחרי שעה הייתי שוב באוטו. הרגשתי סבבה, הכול טוב, החיים ממשיכים. פתחתי את הטלפון ונכנסתי לאחד מאתרי החדשות. הייתה שם פוליטיקה, והייתה קורונה, ומלא דברים נורא חשובים. רק בקובייה אחת קטנה הסתתרה לה שורה אחת שפחדתי ממנה. "הולך רגל נהרג בתאונת דרכים בכביש אחד". נוח על משכבך בשלום, שגיא, או דימה, או רונן.
