כל יועץ תקשורת יודע להנחות את מעסיקו הפוליטיקאי להתמקד תמיד במסר אחד. לא להתפזר בין שורה של טיעונים שחוברים להם יחדיו להרצאה אקדמית מלווה בגרפים צבעוניים; לא לענות על שאלת יונית לוי פשוטה בנאום לאומה, ולא לדקלם חלקים נבחרים ממצע המפלגה. לדבר פשוט: מסר אחד, קבוע וברור שיחלחל טוב־טוב לראשם של המאזינים – אלה שיושבים מול הטלוויזיה או באולם הכנס המזדמן, ובעיקר אלה שיקבלו את הדברים ככותרת באתרים וברשתות החברתיות. אלא שעומס־יתר של מנטרה יכול לגרום גם להודי מצוי לדפוק את הראש בקיר. מוטו קבוע, מוצלח ככול שיהיה, עלול להפוך למלאה עד שאי אפשר להאזין לו עוד. זה בדיוק מה שקרה השבוע לדימוי השחוק מבית היוצר של ימינה: מלאו אסמינו ברברים ששורפים אותם, את המועדון ואת המדינה. חודשים של שימוש חוזר ונשנה באישום "שרפת האסמים", שהופנה כלפי בנימין נתניהו ובצלאל סמוטריץ', הביאו אותו למיצוי מוחלט דווקא כאשר היה מוצדק יותר מתמיד – בליל ההפלה הפושעת של חוק האזרחות. זו הייתה קריאת "זאב זאב" קלאסית, שברגע האמת נותרה חיוורת ומחוררת כמעט כמו ההבנות הקואליציוניות מול רע"ם.
יש לא מעט צדק בכעס של האופוזיציה נוכח הדרישה החצופה־משהו של ימינה לשמש לה רשת ביטחון בהעברת חוקים לאומיים, בשל חיבורי הקואליציה הבלתי אפשרית שהוקמה. יש גם סיבות טובות לחתור להעברת חוק ההגירה כפי שהציע הליכוד, אלא שהוא נטול סיכוי להתקבל בכנסת. גם הוויתורים המפליגים לרע"ם שהוסתרו מעין הציבור ראויים לגנאי, אבל לא ראויים לסיכון דמוגרפי מהסוג שהביאה הפלת חוק האזרחות.
בסופו של דבר, כל אחד מהצדדים – אופוזיציה כקואליציה – חבר למפלגות תומכות טרור; אלא שהאופוזיציה הצביעה עם הקיצונית שביניהן, נגד חוק חיוני לעתידה היהודי של מדינת ישראל. שעה שסמוטריץ' ושקד היו עסוקים בקרב עלבונות וצווחות, "איך את לא מתביישת" ו"איך אתה לא מתבייש" – המחנה הלאומי היה זה שכיסה פניו בבושה. נציגיו הבכירים מאוד בממשלה מצאו עצמם רודפים לבדם אחרי פשרות קואליציה, כאילו לליברמן ולסער אין עניין ממשי בחוק הזה. ראש הממשלה ושרת הפנים נותרו בבדידותם, מזיעים לקיים את ממשלת רע"ם־מרצ השמאלנית לצד תפיסת עולמם הימנית. נציגיו הפחות בכירים של המחנה הלאומי צהלו מנגד, לצד חברי הרשימה המשותפת.
שרפת האסמים לא שמורה לצד אחד בלבד. הנכונות של ימינה להגיע לפשרות מפליגות עם השמאל הקיצוני תוך התעקשות שהימין האופוזיציוני יתמוך בחוק ללא תנאים מוקדמים, מלמדת שגם הקווים האדומים של מפלגת השלטון הקטנה עוברים במקום הלא נכון. כששני חברים דאשתקד כמו סמוטריץ' ושקד – שלא רק ישבו יחד באותה מפלגה, אלא גם הקפידו על שיתוף פעולה – לא מסוגלים כעת לייצר מפגש שיניב הבנות בסיסיות, המשמעות היא התפשטות פומבית מאידיאולוגיה, קשירת כתרים מפלסטיק לראש בזמן שהגוף עירום מערכים.
ההיסטוריה היהודית מלאה בטענות נגד שורפי אסמים תורניים וסרבני פשרות לדורותיהם, אולם מעטים מאוד הבינו שקריאת ההשכמה מופנה כלפיהם עצמם. 1951 שנים אחרי החורבן הטראומטי ההוא, כדאי לזכור שלא שרפת האסמים היא שהובילה למפלת היהודים בירושלים; השנאה היא שגררה מרחץ דמים פנים־יהודי והתישה את מגיני העיר מול האויב האמיתי. אפילו יוספוס פלביוס, שאינו חשוד בחיבת סיקריקים, כתב ב"מלחמות היהודים" שהאיום החיצוני – כרגיל אצלנו – יצר ברגע האמת חיבור בין הצדדים: "ועכשיו נפסקה לראשונה התחרות שבתוך העיר, כי עד עכשיו היו מריבים זה עם זה בלי הפסק, ומשבאה המלחמה מן החוץ שפרצה עליהם בכל הכוח — נשתתקו… הם התחילו ליצור ברית של צער והתחילו לשאול איש את אחיו, למה הם מצפים… הם קראו: האם כל גבורתנו היא כדי ללחום בעצמנו ולבשתנו בשעה שהרומאים מבצעים כיבוש עירנו ללא שפיכות דמים? כשהם מעודדים איש את אחיו בלשון זו ומאחדים כוחותיהם — הם אחזו בנשקם, והתפרצו פתאום נגד הלגיון העשירי… הם התנפלו על האויב בשעה שהיה עסוק בביצוריו… (הרומאים) הניחו מרבית נשקם כי הם דימו בנפשם כי היהודים לא יעזו לעולם לערוך גיחה, ואם יעשו כך – כוחם יתפצל על ידי הריבות הפנימיות שביניהם". זה כידוע היה מעט מדי, ובהחלט מאוחר מדי.
בעיצומם של ימי האבל על שואת החורבן האיומה ההיא, כדאי לזכור שמי שהכריע את ירושלים הייתה רומי. העיסוק האינסופי בשורפי אסמים אולי יועיל לגזר הדין הפנימי שיכתוב שר ההיסטוריה, אבל סביר יותר שיוביל לאפיסת כוחות בכל הצדדים. כשנתפנה סוף־סוף לטפל במי שבאים עלינו לכלותנו בעת הזו – בשורות הקרב ומתוך שורות הכנסת – נהיה מותשים מדי להילחם על קיומנו.
בשלהי 1932 כתב פנחס אלעד (לנדר) – עולה חדש נלהב שהגיע ארצה שנה קודם – שיר אופטימי למולדת שלא נולד בה. את השפע שחש הוא תרגם למילים המרגשות: "מלאו אסמינו בר ויקבינו יין / בתינו הומים מתינוקות ובהמתנו פורה. / מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה ואין עדיין?". קרוב לתשעים שנה אחר כך, די ברור מה אין עדיין ומה צריך לעשות כדי לשמור על השפע ההוא, שהלך והכפיל עצמו לאין שיעור.
