בהשבעת הנשיא ה־11 בכנסת המקוטבת, רגע אחד של ממלכתיות והסכמה היה אמור להרגיע את הרוחות – אלא שגם הוא הופרע בשאון המאבק הפוליטי. כשרכב השרד הנשיאותי המלווה באופנועים ובפרשים הגיע לרחבת וייל בכניסה לכנסת, קיבלו את פניו צלילים מעורבים. קריאות ה"בושה" ממערכת ההגברה של מפגיני "קריים מיניסטר" החרישו את צלילי "התקווה" שניגנה תזמורת צה"ל.
צמרת המדינה המתינה בשמש היוקדת לכבוד הנשיא החדש. נפתלי בנט ניצב שם כראש הממשלה, בנימין נתניהו כראש האופוזיציה, ויו"ר הכנסת מיקי לוי מיש עתיד קיבל את פני הנשיא המיועד, מנהיגה לשעבר של מפלגת העבודה. אבל בשביל כמה עשרות מפגינים בשמשיות צהובות שהתמקמו בגבעה ממול, גם התמונה הזו, של השגרה החדשה של השלטון שהתחלף, אינה מספיקה. קצפם יצא על מינויו של נאור יחיא, דוברו של ראש הממשלה לשעבר, לתפקיד דוברו של הנשיא החדש.
על יכולותיו המקצועיות הנדירות של יחיא רבים כבר כתבו, ויש גם מה לספר על המסלול האישי של הצעיר שגדל בבית דתי ביוקנעם, למד בישיבה תיכונית, התגייס לצבא כנהג משאית והיה לקצין מצטיין בדובר צה"ל, עד שהגיע ללשכה הבכירה במדינה. אבל הסיפור אינו יחיא אלא ההכרעה הלא נעימה אך הנדרשת שהציבו המפגינים בפני הנשיא הרצוג, שמשימתו הראשונה והבנאלית כפי שהוא עצמו ניסח אותה היא להיות "נשיא של כולם".
לכאורה, הצפירות הצורמות ברקע ההשבעה כבר מחרישות את קלישאת האחדות הנשיאותית, אבל דווקא ההתעלמות האלגנטית מהן, כפי שנהג הרצוג בטקס, היא המבחן הראשון לכנות הצהרותיו בנאום ההשבעה. אם ייכנע למפגינים הצעקניים, ומחשבה כזאת ודאי חלפה בראשו וגם נלחשה באוזנו מפי יועצים, הוא יזכה לשקט מ־300 הקולניים, אבל יאכזב עשרות אלפים אחרים.
הייתי רוצה לכתוב מיליונים, אבל האמת היא שרוב הישראלים לא שמעו את שמו של יחיא, וגם אחרי השבוע הזה רובם המכריע לא יזהו אותו ברחוב. מעטים יודעים מי היא נעמי קנדל־טולדנו, הדוברת (הנהדרת) של בית הנשיא בשבע השנים האחרונות, ולכן אין סיבה שזהות מחליפה בתפקיד תעסיק אותם.
פסילתו של הדובר הנבחר דווקא כן צריכה לעניין אותם. זו לא תהיה פגיעה רק במחנה הלאומי אלא כניעה לתפיסת העולם שמבקשת להנציח את הקרע והעימות, ולהמשיך לשפוט את המציאות רק דרך העינית הצרה של כן או לא ביבי. גם אם הלחצים וההפגנות יימשכו, הרצוג צריך לזכור שהמפגינים לא מייצגים את רוב המחנה שתומך בחילופי השלטון אבל חפץ בהפסקת החיכוך התמידי. הקמת הממשלה אומנם לא סיימה את העימות שנמשך בכנסת, אבל זו בהחלט אחת ממטרותיה ארוכות הטווח ואחד ממבחניה. לא במקרה דוברו של בנט, מתן סידי, פרסם פוסט תמיכה חברי ביחיא, שעמד בצד השני של המתרס המקצועי; גם ראש הממשלה בנט עצמו ניגש ליחיא, שניסח לא מעט הודעות חריפות נגדו תחת הבוס נתניהו, וחיזק את ידיו מול המתקפה.
הרצוג נבחר בקונצנזוס חסר תקדים, ואולי זה בדיוק מה שמטריף את המפגינים. הם מתקשים לשאת את העובדה שיש דמות שחלה הסכמה רחבה בעניינה בכנסת המפולגת. לא קונספירציית החנינה מטרידה אותם, אלא הגילוי שיש סוגיה שאינה נמדדת מהזווית של כן או לא ביבי.
הרצוג לימד שיעור באיך להתמודד ולנצח, כשהזמין את מרים פרץ להיות אורחת הכבוד שלו בטקס. העברת השרביט מריבלין אליו, בחיוך ובחיבוק, בלי קנאה ותחרות, היא תקן חדש שכדאי לאמץ. אבל זה עוד קל. קונצנזוס הוא נכס שלא די לשמור עליו במרחבים הרדודים של ההסכמה הרחבה, אלא יש להשתמש בו כדי להיאבק בסוכני הקיטוב. הרצוג סלל את דרכו לנשיאות באמצעות נימוס, אך יצטרך עכשיו להצמיח עור עבה וגם להתעמת כשצריך מול הרל"ביזם ומול הביביזם, שני צדדים של אותה אובססיה החורגת כבר מזמן משאלות אידיאולוגיות. גם אם המחיר יהיה שבטקס הפרידה שלו, בעוד שבע שנים, יהיו שניים־שלושה שיעדיפו, בהפגנתיות, לא למחוא כפיים. שישאל את ריבלין.
אורחים לרגע בכנסת התקשו תמיד להתרגל לפער בין העימות הפוליטי לחברות האישית חוצת המפלגות: חברי כנסת שצועקים זה על זה בדיונים מחליפים בדיחות במסדרון, יריבים שמתכתשים בזעם בשידורי הטלוויזיה הולכים לסעוד יחד בהפסקת הפרסומות. אבל נראה שתם העידן שבו מתכתשים במליאה וחולקים בורקס במזנון.
גרירתו למליאה של ח"כ מאיר יצחק הלוי, בחולצה קרועה, רגע אחרי הלוויית אחותו, סימלה את עומק הקרע. הלוי ביקש תחילה מחבר הכנסת יואב בן־צור מש"ס, שהוא גם בן דוד שני שלו, שיתקזז עמו לימי השבעה. בן־צור הנבוך השיב לקרוב משפחתו שהנהלת האופוזיציה לא מאפשרת, אבל כמה שעות אחר כך, במהלך ההלוויה, נתן את הסכמתו להתקזז וסגר עם גדעון סער בתקיעת כף על הסכם לשבוע. קרב גרסאות חריף עדיין מתנהל בין הקואליציה לאופוזיציה בשאלה מי היה הראשון לשבור את הקיזוז, אך בשני הצדדים מודים שעם מעט יותר שכל ישר ושיח פתוח היה אפשר לחסוך את המראה המביש של חבר כנסת הקוטע את אבלו כבר ביום הראשון של השבעה כדי להצביע על סעיפי חוק.
ככל שהקרבה האידיאולוגית והשבטית רבה יותר, כך התיעוב חריף יותר. בצלאל סמוטריץ' שוב תקף בזעם את מי שהייתה בת בריתו הקרובה ביותר, איילת שקד, ואף כינה אותה "סמרטוט" מעל הדוכן. גדעון סער השתמש באותו ביטוי נגד חבריו לשעבר בליכוד, שמובילים נגדו קמפיין רמיזות אכזרי. זה לא עימות שגרתי בין קואליציה לאופוזיציה אלא מאבק רגשי, אישי ומדמם בתוך הימין. בין תקווה חדשה לליכוד, בין ימינה לציונות הדתית. גם במונחי הפוליטיקה, המילים שהוטחו מעל הדוכן ונכתבו ברשתות, אולי בשל עייפות הפיליבסטרים והעצבנות הכללית, הן כאלה שספק אם יש מהן דרך חזרה. גם אחרי נתניהו, כל אלו יתקשו בעתיד להצטופף באותו הנגמ"ש.
ונתניהו, בינתיים, לא הולך לשום מקום. תבוסת הקואליציה בקרב על חוק האזרחות היא רק בונוס; ההישג האמיתי שלו הוא המשמעת האופוזיציונית. יו"ר הליכוד הצליח להביא את כל 52 חברי הבלוק להצביע נגד החוק שתמכו בו ב־17 השנים האחרונות. אפילו ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר, שרק לאחרונה הסביר במאמר מנומק מדוע הארכת הוראת השעה קריטית לביטחון המדינה, התנגד לה.
בצד השני גם הקואליציה הפגינה גמישות מפתיעה: מרצ הצביעה בעד החוק שהתנגדה לו עקרונית במשך שנים, ואפילו שניים מארבעת חברי רע"ם תמכו בו אף שהם מגדירים אותו גזעני ולא דמוקרטי. שני הנותרים נמנעו בהתאם לסיכום מראש, בהנחה שאין בהם צורך כדי לנצח בהצבעה.
ההפסד היה על חודו של שיקלי, חבר הכנסת הסורר (או הנאמן, תלוי את מי שואלים) מימינה. תחילה הכריז שיתמוך בחוק, אבל לחצי הליכוד, הגדרת ההצבעה כהצבעת אמון והדיווחים על פשרה ערערו אותו. לילה שלם הוא היטלטל בין יואב קיש לאיילת שקד, נע ונד בין עיון בפרטי חוק ההגירה עם שמחה רוטמן לשיחת בירור על פרטי הפשרה עם מנסור עבאס. רגע לפני ההצבעה הודיע לאיילת שקד שיימנע, ואז הצביע נגד. ההפתעה גרמה לה נזק כפול: מלבד התבוסה הצורבת, הביזיון לא היה הכרחי. גם מרצ ורע"ם וגם ימינה ותקווה חדשה שילמו מחיר לא פשוט בהצבעה, במחשבה שחדוות הניצחון תחפה על הוויתור. לו שיקלי היה חושף את הצבעתו מראש, בקואליציה היו מגייסים עוד חבר מרע"ם, או פשוט מוותרים הרצועל הסיכומים.
שקד עדיין מתכוונת להעביר את החוק מחדש. מכיוון שהוראת השעה פגה, כבר לא תספיק הצבעה אחת במליאה אלא דרוש הליך חקיקה מלא בשלוש קריאות. שיקלי עצמו אינו שולל תמיכה במהלך כזה אם ההבנות עם רע"ם ירוככו, אבל ספק אם בימינה יסתמכו עליו. האצבע העצמאית שהבטיחה להצביע לגופו של עניין תיספר מעתה עם האופוזיציה.
כדי לתחזק את הבלוק, נתניהו מקפיד להיפגש ולהצטלם עם ראשי המפלגות שלו: דרעי, ליצמן, גפני וסמוטריץ'. זה חשוב לתפקוד האופוזיציה, אבל לא מועיל אלקטורלית. אם יוקדמו הבחירות, הקוקטייל החרדי־חרד"לי אינו המפתח להגדלת הגוש על חשבון המרכז. גם ההצבעה נגד חוק האזרחות, עם כל ההסברים והנימוקים, לא שכנעה את כל חלקי הימין. הקמפיין היעיל נגד הלגיטימיות של ממשלת בנט מצליח להשאיר את הבייס המבעבע במצב רתיחה, אבל לא מאפשר לאחרים להתקרב מחשש שייכוו.
