הסערה סביב תוצאות ההצבעה בנושא איחוד המשפחות הסתירה את הדרמה הגדולה עוד יותר שהתקיימה בעצם ההצבעה: ארבעה ח"כים ערבים – שניים מרע"ם, אחד ממרצ ואחת ממפלגת העבודה – הצביעו בעד החוק המונע מבני עמם החיים ביו"ש להתאזרח בישראל במקרה שיינשאו לבני זוג החיים בתוך גבולות המדינה. עוד שני ח"כים מרע"ם נמנעו בהצבעה. כלומר, שישה ח"כים ערבים, מחצית מכלל הייצוג הערבי בכנסת, לא הצביעו נגד החוק. זאת ועוד: השר עיסאווי פריג' ממרצ היה מאדריכלי הצעת הפשרה ביחס לחוק, בתמורה לשינויים בניסוחו בפעם הבאה.
במבט ארוך־טווח יש כאן דרמה גדולה בהרבה מאשר הצבעתו של עמיחי שיקלי, ואפילו מהצבעת רוב מפלגות הימין נגד חוקים שתמכו בהן עד לפני שבועות אחדים. לראשונה בתולדות המדינה, חלק ניכר מהנציגות הפוליטית של ערביי ישראל הצביע בעד חוק שנועד להבטיח את עתידה של ישראל כמדינה יהודית. רק לפני שני עשורים הובילה המנהיגות הזו ממש את "מסמכי החזון", שביטאו קריאת תיגר נגד הזהות היהודית הזאת.
יהיו מי שיזלזלו במשמעות ההצבעה, ויאמרו שמדובר ברצון ציני של פוליטיקאים להבטיח את כיסאותיהם. אך חז"ל לימדו אותנו להעדיף את המעשה הנכון, גם כשהוא נעשה "שלא לשמה", על פני המעשה הלא נכון הנעשה "לשמה". מעבר לכך, עצם ההעדפה של שותפות קואליציונית על פני עמידה אופוזיציונית דוגמטית היא עצמה סמל של השינוי הדרמטי.
אגב, בהחלט ייתכן ששני השלבים המנוגדים האלה, הן "מסמכי החזון" והן ההשלמה עם חוק האזרחות, הם חלק מתהליך אחד: הישראליזציה של הציבור הערבי. התהליך הזה הוא שאפשר למנהיגות הציבור הערבי לפני עשרים שנה את הביטחון העצמי הנדרש כדי לבקש שינוי דרמטי באופייה של המדינה, והוא שמאפשר היום את העדפת האינטרס האזרחי והמעשי על פני מאבק אידיאולוגי על הגדרת דמותה וצביונה של המדינה.
מדוע חל השינוי הזה? אולי בגלל קיר הברזל, שהבהיר לציבור הערבי שגם רוב השמאל לא יסכים לשינוי דמותה של ישראל; אולי בשל היחלשותו הדרמטית של השמאל; ואולי גם בגלל תוצאותיו של "האביב הערבי". הציבור הערבי ומנהיגיו הבינו שמהפכות דרמטיות עלולות להיות גם הרות אסון, ושלאורך זמן המאבק על ישראל הדמוקרטית חשוב יותר מהמאבק על ישראל הלא יהודית.
יהיה ההסבר אשר יהיה, חשובה השורה התחתונה: המנהיגות הערבית מאמצת את הקריאה שכבר עלתה זה מכבר מן הציבור, להעדיף את המאבק הריאלי למען אינטרסים אזרחיים על פני המאבק הלאומי חסר הסיכוי נגד המדינה. עושה רושם שבכנסות הבאות גם מפלגות הרשימה המשותפת, למעט בל"ד, יראו בעצמן מועמדות לשותפות קואליציונית.
התהליכים המרתקים האלה מצדיקים השוואה למתרחש במגזר לא־ציוני אחר, הציבור החרדי. תהליך הישראליזציה של החרדים החל דווקא בוויתור על המאבק האידיאולוגי נגד זהותה הציונית של המדינה, ורק אחריו באה תביעת הזכויות, הגורפת בהרבה מזו של הציבור הערבי. החרדים הרי לא מסתפקים בשוויון זכויות, אלא תובעים לעצמם זכויות מיוחדות: לא רק הזכות לא לשרת בצבא, אלא גם הזכות ליהנות מתשלומי רווחה נכבדים גם למי שבוחרים שלא לעבוד.
אך מגוון סימנים מעידים שהדור הצעיר שלהם כבר רוצה השתלבות משמעותית יותר: גם באורחותיו של מעמד הביניים הישראלי, ואפילו בשותפות בנטל הביטחוני־חברתי. פרשנים חרדים מסבירים את התגייסותם של המוני צעירים לארגוני ההצלה כרצון "לכפר" על אי שותפותם בצבא, ובמקביל לחוש את הריגוש הגברי של הפעילות הביטחונית.
עכשיו צריך לבוא השלב הבא: מעמדם הפוליטי והדמוגרפי של החרדים לא מאפשר עוד התחמקות מנשיאה באחריות לגורלה ולעתידה של החברה כולה. את השלב הראשון בירידה מן העץ המדינה צריכה כנראה לספק: חוק שיאפשר לצעירים החרדים לצאת לשוק העבודה כבר בגיל 21. אחר כך יהיה צורך בגזירות כפויות, ובראשן לימודי הליבה, דהיינו מניעת תקציב ממשלתי ממי שלא יעניק לילדיו השכלה ראויה. החרדים צריכים לזכור שאם חלילה תקרוס כלכלתה של מדינת ישראל, גם לכלכלה החרדית לא יהיה קיום.
