באחד מנאומיו המכוננים של הנשיא היוצא ראובן ריבלין, "נאום השבטים", הועלה על נס קיומם של ארבעה שבטים החיים יחד במדינת ישראל ומרכיבים להבנתו את החברה כאן: השבט החילוני, השבט הדתי, השבט החרדי והשבט הערבי. הנשיא היוצא גם פעל, במיזם "תקווה ישראלית", לחבר ביניהם. אלא ששבט אחד נשכח ואבד בתיאורו של הנשיא היוצא את החברה הישראלית. שבט גדול, חשוב מאוד, מרכזי, המונה כ־40 אחוזים מהאוכלוסייה לפי כל המחקרים: השבט המסורתי.
לא פלא שהנשיא שכח אותו. הוא נשכח גם במערכת החינוך, הן הממלכתית והן הממלכתית־דתית. הוא נשכח בידי ההנהגה הרבנית הדתית־לאומית. הוא נשכח בדפי ההיסטוריה הרשמית. הוא נשכח, אבל הוא חי וקיים ובועט, בטוח בעצמו.
טועים מי שרוצים להגדיר את המסורתיים כמי שנעים במרחב שבין הדתי לחילוני. הם לא שם. המסורתיות אינה חפיפניקיות. היא גם אינה זרם רפורמי. היא לא עונה להגדרות הקשיחות המגיעות אלינו מן המערב, והיא גם לא מוכנה להינעל בתוך מגירה זהותית קשוחה. אבל המדינה שלנו, שנבנתה על אתוס כור ההיתוך, לא העניקה מקום לגמישות הזו, ל"גם וגם". בנאומו הוכיח ריבלין שאפילו בחלוקה לשבטים, אין מקום למסורתיים. והאמת, ייתכן שהם לא ממש רוצים. מבחינתם הם יהודים־ישראלים, וזה בהחלט מספיק להם. האתוס שלהם הוא קודם כול משפחתי ולאומי. האידיאולוגיות לא ממש מדברות אליהם: פמיניזם, סוציאליזם, קפיטליזם, ליברליזם, כל אלה משמשים בהם בערבוביה, לא נס להתנוסס.
בסרט "ישמח חתני" יש סצנה מופלאה שבה נשות הקהילה הספרדית־מסורתית־ירושלמית, שעזרת הנשים בבית הכנסת השכונתי נלקחה מהן, יוצאות למאבק כדי לקבל אותה חזרה. המאבק הזה לא דומה לשום מאבק פמיניסטי שאנחנו מכירים. הוא רגוע, שלו, לא מתלהם, מלא חוש הומור ובעיקר מכבד. כאשר קבוצה של פמיניסטיות דתיות – וסלחו לי, אשכנזיות – מגיעה לתמוך בהן עם שלטים רוויי סיסמאות, נשות בית הכנסת לא מבינות בכלל מה הן רוצות מהן. מה לנו ולריב ומדון, מה לנו ולמילים כמו "פטריארכיה", "תודעה כוזבת" ו"המין השלישי"? אנחנו רוצות את עזרת הנשים כי היא מאפשרת לנו לחזק את התא המשפחתי הקדוש, לא כדי להיות צודקות.
לגישה הזאת אין הרבה קונים בעולם שמקטלג אותך מהרגע שבו אתה חובש כיפה שחורה או סרוגה, ומהשנייה שאת בוחרת מטפחת או חולצת בטן. אבל המסורתיים משלמים את המחיר של התעלמות האליטות מהם. במדינה שלנו, יהודי מסורתי בוחר אם לשלוח את ילדיו לבית ספר ממלכתי או ממלכתי־דתי. בכולם הוא לא ממש מוצא את עצמו. בזרם הממלכתי־דתי ידרשו מהילד המסורתי לפעול לפי קודים דתיים זרים לו ולמשפחתו, וללמוד תכנים שאינם רלוונטיים לו; בחינוך הממלכתי קמפיין ההתנגדות להדתה עושה שמות ומונע מהתלמידים לקבל את הזהות היהודית והלאומית היקרה ללבם. ושוב, אין זה קומץ אנשים, אלא אוכלוסייה רחבה מאוד.
לפני כשנתיים בחר רב דתי־לאומי לחדש את "מסע המושבות" של הרב קוק בגרסתו העכשווית. הרב ביקר במעוזי החילוניות הליברלית ובקהילות החרדיות. המטרה שלו הייתה להכיר את החברה הישראלית מקרוב. אבל גם הוא פסח על המסורתיים. כיצד אפשר להכיר את החברה הישראלית בלי לפגוש 40 אחוז ממנה? בלי להבין מה מניע את האנשים האלה, ועד כמה הם עמוד התווך שמחזיק את הזהות היהודית של המדינה הזאת? כן, הרבה יותר מהמיעוט החרדי והדתי־לאומי. הם מגיני המדינה היהודית. הם דורשים אותה.
בעוד כחודש יתחיל חודש הרחמים והסליחות, ואיתו הנהירה ההמונית של הציבור המסורתי, על כיפותיו הלבנות, על שביסיו עשויי התחרה, על קעקועיו ועגיליו, לכותל המערבי. גם פה ההגעה לכותל היא אירוע משפחתי שכולם מוזמנים אליו. מבחינת המסורתיים, אין כל סתירה בין הדבקות בשירת הסליחות ובין בחירותיהם המעשיות. האם לא נכון ללמוד מהם איך לשלב את העולמות בצורה הרמונית, שלווה, לא שסועה? האם לא כדאי להבין איך, בעולם בו נושא המשפחה הפך למאתגר במיוחד, הם ממשיכים ומצליחים לשמור על התא המשפחתי שלהם חזק ואיתן? אלא שהאליטות לא אוהבות "גם וגם". הן אוהבות חלוקה חדה של העולם. זה מקצר תהליכים ובונה אתוס, אבל זה כבר עובר מן העולם. לאנשים נמאס לבחור צד. "אל תסגרוני בשום כלוב", כתב הרב קוק, והשורה הזאת היא המוטיב של השיר של חנן בן־ארי, "ויקיפדיה", שכבר הפך להמנון. הגיע הזמן לצאת מהכלובים, מהשבטים, ולהבין כבר שהמסורתיות היא־היא התקווה הישראלית.
