"ישראל היא מדינת מהגרים מובהקת; כשליש מתושביה הם דור ראשון של מהגרים. ההגירה, לפיכך, היא מרכיב מרכזי בזהות הקולקטיבית של החברה הישראלית ובעלת השפעה משמעותית על כל היבטי החיים במדינת ישראל… מדינות רבות בעולם נאלצות להתמודד עם השינויים הדמוגרפיים המהירים, המשפיעים על רבדים רבים בתוך המדינה, ועל היחסים בין מדינות שונות".
זהו מצע "המכון להגירה ושילוב חברתי", הפועל במרכז האקדמי רופין בשיתוף פעולה עם האיחוד האירופי. בכדי להבין את מטרת המכון ניתן לעיין בנייר עמדה שהוציא תחת הכותרת "השמת מבקשי מקלט בענפי תעסוקה רלוונטיים: היבטים כלכליים", שבו נכתב: "גם הוועדה לענייני הגירה על ידי מועצת אירופה יצאה בקריאה למדינות החברות לאפשר אינטגרציה מלאה של פליטים בשוק העבודה של המדינה המארחת, ובכך לממש את הזכות לעבוד…"
נייר העמדה מסיר אפוא את הספק בדבר מטרת המכון. לא זו בלבד שהוא מגדיר את מהגרי העבודה שהסתננו לישראל "פליטים", הוא גם מבקש לשלבם במדינת המהגרים החדשה שנוצרה במרכז האקדמי רופין, היא מדינת ישראל.
ראשית יש לומר כי ישראל אינה מדינת מהגרים. ארה"ב היא דוגמא למדינת מהגרים, והמושג האוניברסלי "הגירה" אינו שייך לחידוש ההתיישבות בארץ ישראל והמעשה הציוני. יהודי אינו מהגר לארץ ישראל אלא עולה אליה. כך היה מאז ומעולם. מעליית תלמידי הגר"א בראשית המאה ה־19, עבור בעלייה הראשונה, השנייה וכך הלאה ועד היום. עם זאת חשוב להדגיש כי מאז ראשית הציונות ועד עתה סובלת ארץ ישראל מתופעת מהגרי עבודה המגיעים אליה מאפריקה ומאסיה. רוב המהגרים הללו הפכו ברבות השנים באורח פלא ממהגרים ל"פלשתינאים".
שנית, נראה שכדאי להזכיר כי משחר ימיה התבססה הציונות על שני דגלים עיקריים: עלייה והתיישבות. מה שהופך את "חוק יסוד: ההגירה", המוצע עתה על ידי האופוזיציה, למיותר לכאורה. הסחף האידיאולוגי השלילי שעבר על החברה בישראל הוא שיצר את הכורח בחוק זה. לכן, חשוב שהחוק, המבקש להשיב את המדינה לערש הציונות בשעה שמתברר לכול מיהו ציוני, ייקרא "חוק יסוד: העלייה". מנסחי החוק אמנם ציינו במפורש את זכות היהודים לעלות לארץ ישראל, אך מאחר שלמרבה הצער המושג השגוי "הגירה", בהקשר של עליית יהודים לארץ ישראל, הולך ומתקבע, נדרש השינוי.
בהקשר זה, של דיון במשבר שבו נתון החזון הציוני, כדאי לשים לב למימוש תפיסת "הציונות המעשית" של "עוד דונם ועוד עז", על ידי ערביי ישראל. במושבות העלייה הראשונה, אילניה וכפר תבור, נמכרים בימים אלה בתים ונחלות לערבים, עד שהשמות סג'רה ומסחה עלולים לשוב ולהיות רלוונטיים.
הדוגמה של המרכז האקדמי רופין ממחישה באופן טראגי את הסחף האידיאולוגי שעברה החברה בישראל. מדובר במוסד ידוע ומוכר ללימודי התיישבות וחקלאות על שם יו"ר המשרד הארץ־ישראלי הד"ר ארתור רופין שנוסד ביפו ב-1908. רופין היה אחראי על דגל ההתיישבות ולשם כך שיתף פעולה עם קק"ל וגואל האדמות יהושע חנקין לצורך רכישת קרקעות מידי ערבים, שעליהן הוקמו בין השאר: דגניה, כינרת, בן־שמן וחולדה. ספק אם היה הד"ר רופין רווה נחת מהאוריינטציה שאליה פנה המוסד הנושא את שמו.
קצרה היריעה כאן מלסקור ולתאר כיצד הגיעה המדינה לפשיטת רגל אידיאולוגית כפי שתואר לעיל, אך ניתן לומר שלשינויים הסמנטיים שהתחוללו במושגים ציוניים חלק נכבד בהתהוות המשבר.
די בהזכרת המושג "מתנחלים" שהיה פעם אות כבוד והפך אחרי מסע דמוניזציה מתמשך לאות קלון בעיני רבים, רבים מדי, בכדי להמחיש את כוח המילה. מול עינינו מתרחש תהליך דומה למושג "עלייה". הדרך לתיקון ושיקום החזון הציוני ארוכה ומפרכת, ושינוי שם "חוק יסוד: ההגירה" ל"חוק יסוד: העלייה", יהיה צעד קטן לח"כ וצעד גדול לציונות.
