לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי ומודה על האמת בסתר ובגלוי. דומה כי אצל השופט צבי טל, היה קודם כול פסיק אחרי המלה אדם, בחינת דרך ארץ קדמה לתורה. רק אחר כך נשא שוב את התפילה ללא פסיק. יש בר נש, יש אנוש, יש איש ויש אדם, גדול שבכולם הוא האדם, האדם אותו ברא אלוקים בצלמו. ר' צבי היה בראש ובראשונה בכל חייו במדרגת אדם, וכך התייחס לכל אדם, בין אם היה אדם בין אם היה הוא בר נש.
כך לחם כאחד האדם בכובעו כלוחם, בעטרות על הגנת ירושלים במלחמת השחרור. כשגם מצפון נפתחה הרעה וכמפעיל המורס, קיבל את הפקודה לפנות את היישוב ולסגת במסע רגלי לעבר נווה יעקב, כשהוא וחבריו ממשיכים להילחם. משם יחד עם פליטי נווה יעקב המשיכו במסע אלונקות להר הצופים.
כך נהג כאדם גם בכובעו כשופט, כשצם קודם שביקש לפסוק שנות מאסר ארוכות לעבריין. הוא לא הסתפק בכך, אלא אף נהג לבקר את נידוניו, להשתתף בשמחתם תוך התניה שישאירוהו בשמחה ללא פרסום כאחד האדם, ואף השתדל ועשה לפרנסת משפחת אותו אדם היושב מאחורי סורג בגלל פסיקת כבוד השופט טל, האדם.
וכך גם משביקש לפסוק את דינו של השטן, במשפט הרוצח איוון האיום ימ"ש, נטול צלם אדם. בטרם משפט כתב כי "גם אם השטן עומד לדין, השטן זקוק לסנגור הכי טוב, ואם לא תהיה הגנה טובה, לא יהיה משפט".
כך כשעמד בראש ועדת טל, בכובעו כמלומד וכבן תורה וכמי שיותר מיודע כומתה מהי, גילה יכולת מדהימה לראות את טובת הכלל בפן הלאומי, ובו זמנית את טובת האדם הפרטי, הן בפן האידאלי והן כיצד ראוי וחכם לנהוג במדינה צעירה בשלבי התפתחותה. או אז שקל בפלס כאדם ירא שמים ובר לבב, את האיזון בין החובה והזכות ללמוד תורה והחובה והזכות לשרת בצבא הגנה לישראל. לא כהסתכלות מבחוץ, אלא כלומד ומלמד תורה היודע ומכיר בחשיבותה ובחשיבות לומדיה, אך גם כמי שהיה לוחם וכמי ששיכל את בנו יקירו משה הי"ד, לוחם ישיבת הסדר, שנפל כטנקיסט במלחמת יום הכיפורים, וידע לשלב בין השניים ולראות בהם אחד.
כאדם, בכובעו כאב שכול, מעולם לא פנה למשרד הביטחון בדרישה כלשהי במחשבה שהינו בעל זכויות יתר בשל כך. משפנו אליו, דאג לזולת וסייע למשפחות שכולות המתקשות במצבן להמשיך ככל האדם.
כך כאדם בכובעו כמרביץ תורה, התייחס ללומדי שיעור הדף היומי שהעביר באהבת התורה העזה שבערה בו ובאהבת האדם שהייתה בו, גם כלפי החולקים על השקפותיו, בכל עת, לרבות ברגעי כאב של צפירה בימי זיכרון. וד"ל.
כך גם התייחס כפשוט שבבני אדם כשפנה למורה הדגולה נחמה ליבוביץ, ותיקן אותה באומרו שאין הוא שופט עליון כלשונה, כי שופט עליון יש אחד, אבינו שבשמים, ובמקרה הטוב הוא היה מוכן לקבל את התואר שופט בבית המשפט המכונה עליון.
עוד לימדנו השופט טל הלכה למעשה שאין ניגוד בין גדלות האדם ובין מידת הענווה. שתיהן דרו אצלו בכפיפה אחת. דומה שדווקא מתוך שילוב נפלא זה, התנגד בחריפות לאקטיביזם השיפוטי, בו ראה התנשאות חבריו ולקיחת סמכויות לא להם תוך התעלמות ממקומם.
כך כאדם השיב לצעיר שביקש את עצתו, האם ללמוד משפטים או רפואה, בהשיבו לו: "מה יתרון לאדם, התחפוץ לעשות הרבה כסף, ובכך לראות את עתידך?!" וב"ה אותו אדם בזכותו הינו פרופ' ידוע לרפואה.
לסיכום, השופט טל ידע להישאר אדם בין כשהיה בשאול תחתיות כלוחם בעטרות מוקף באויב המקבל פקודת נסיגה, ובין כשהיה שופט עטור בגלימתו בבית המשפט העליון.
אסיים בחרוזים שכתב השופט, המשקפים לעניות דעתי היטב את האדם שבו. חרוזים אלו נועדו לשמח אלמנה ולהכיר לה טובה. השופט טל השתתף בבית ועד לחכמים שנהג לקיים חמי ר' מאיר ברכפלד ז"ל בביתו במשך שנים במוצא עילית, אליו הגיעו אנשי מדע ותלמידי חכמים. לימים נערכה אזכרה לזכרו, וכבוד השופט שהשתתף באותה אזכרה, שכח את כובעו. טרחה האלמנה להשיב את האבדה לבעליה. וכך כתב לה בתודה:
לא שטריימל של י"ג שפיצים/ לא צילינדר של דיפלומט חוצים/ לא מצחייה של סתם חלוצים/ ואף לא כומתה של בעלי חיצים/ סתם כובע של לבד/ כיסוי של ראש בדיעבד/ שנשכח באזכרה של ר"מ ברכפלד/ והטריח גדול וקטן זקן וילד/ מה ראית כובע של כלום/ כאילו היית אוצר בלום/ להטריח עלייך את אלי ושלום/ כאילו היית איזה יהלום/ אלי שמר אלייך עד בוש/ עד בוא אדוניך אותו לדרוש/ משלא בא האדון מסרך לגברת/ שלא גנזה אותך למשמרת/ וטרחה ובאה בכבודה ובעצמה/ וטיפסה ועלתה קומה על קומה/ גב' ברכפלד מחלה על כבודה/ וקיימה בך השבת אבדה/ והביאה אותך אחר כבוד/ במסירה מיוחדת מיד אל יד/ ועתה כובעי הישן והדל/ כבודך בעיניי מאד יגדל/ כי היו נהיית לחפץ של מצוה/ וזיכית רבים במצוות השבה/ ואודה ולא אבוש/ אינני מעיז אותך לחבוש/ ואני מבקש מחילה וסליחה/ מכל מי שגרמתי להם טרחה/ יזכו לששון ולשמחה ולשובע/ וזה סוף מעשה הכובע/ צבי א. טל.
אכן, בכל כובעיו נשאר אדם, השופט ר' צבי טל זכרונו לברכה.
