יומן קורונה אישי: רופא ישראלי חושף את מחשבותיו מהשנה בצל המגיפה

ערב ראש חודש אב, תשפ"א.

יומן קורונה קצר שלי, רופא, ציוני, מאמין באלוקי ישראל, ואוהב את עם ישראל. קיוויתי שלא נגיע לגל רביעי, אבל הוא בפתח.  כתבתי את הדברים הבאים בצורת יומן, בתקווה שכולנו נלמד את הלקח. אך לא נראה שלמדנו. זו תהיה תרומתי הצנועה לעורר אנשים ולהקיץ נרדמים. ייתן ד' והדברים יפלו על אוזן קשבת.

פסח תש"פ.

אנו בעיצומו של הגל הראשון.

חרדה ודאגה אופפים את כולם. במקום חוויית הסדר המשפחתי, כולנו מתכוננים לסדר במתכונת מצומצמת, עצובה ומלאה געגועים. וכך מצאתי את עצמי כותב לילדי: "ילדים אהובים ויקרים עד בלי די, פסח השנה יהיה שונה. כולנו נהיה מלאי געגועים אחד לשני. אך בכל זאת אסור לתת לעצב להעיב על יום השמחה.

כן, פסח הוא זמן חרותנו. הוא לב המורשת ההיסטורית, התרבותית והרוחנית שלנו. המצה, לחם העוני, מסמלת שני הפכים. בצד אחד, השפל הרוחני והגופני שאפיין את תקופת השעבוד הארוכה.

אך מצד שני, המצה מחזירה  אותנו לאותה נקודת שפל שמתוכה צמחנו והיינו לעם חופשי. הצמיחה הזאת זיכתה אותנו במעמד הר סיני שעליו הקב"ה התגלה ובחר בנו כנושאי הדגל המוסרי בעולם. התורה שקבלנו, מטרתה להפוך אותנו לממלכת כוהנים וגוי קדוש, ולעם סגולה שנושא לנצח מסר רוחני וערכי לכל האנושות".

וכך כותב הרב קוק זצ"ל על גלות מצרים בספרו אורות ישראל:

"נתקלקלו העניינים, ורוח האדם שקע עד שלא היה החול יכול להיעשות בסיס לקדש אא"כ יקלקל אותו. והוכרחו גלות מצרים לבוא בתוך כור ברזל שצרפה את צד האדם שבישראל עד שנעשה כבריה חדשה… שמראש ועד עקב כולה ישראלית".

השפל שלפני הגאולה, מסמל בעיקר את הצורך בצניעות ובענווה שהן הבסיס לכל חלקה טובה, תנאי הכרחי לכל עלייה והגשמה. ואולי אין זה מקרה שיש חפיפה בין שיא המגפה שפוקד אותנו דווקא בימים אלה וחג החרות עצמו.

מדינתנו היקרה כבר בת 71, וכולנו רואים בה בצדק את ההגשמה של תקוות אלפים שנות הגלות. אך אולי רצנו מהר מדי, גבוה מדי. וזה מחייב לחשבון נפש. אנו מאמינים, שלמרות הקשיים והנפילות, הכול לטובה. בימים של עצב וערפל סמיך, זה לא נראה. אך אין ספק שמתוך עת הצרה, ניוושע בע"ה.

כשרבי נחמן אומר מצווה להיות בשמחה תמיד, הכוונה שנדע להתעלות מעל מצוקות הרגע, ונראה למרחקים את הטוב הצפון בכל המתרחש. חושבים עליכם כל הזמן. רואים איך שכולכם צמחתם לתפארת, כל אחד בדרך המאוד מיוחדת שלו. אתם בשבילינו מקור של שמחה וגאווה אינסופיים.  אוהבים, אבא ואמא

אני מניח שהתחושות הקשות האלה היו משותפות לכולנו. לכן אני גם מרשה לעצמי לפרסם מכתב כל כך אישי.

ואז, היה נראה לרגע שניצחנו. הדבר הבולט (ובעיני התופעה שמתוכה ניתן היה לנבא שהעיקר עוד לפנינו), היה הרצון העז לחזור מיד לדפוסי החיים שאבדו לנו לרגע, כאילו לא קרה דבר: עבודה, משפחה, פרנסה, חנוך והשכלה, תפילות בצבור, ואולי ובעיקר החיים הטובים שהתרגלנו אליהם, כולל נופש, טיסות, חו"ל, מסעדות, חדרי כושר ועוד. לחזור לאותם חיים ללא דאגה ליום המחר. הייתה אפילו אווירה של איפוריה. סירבנו לראות באירוע אות הזהרה.

סירבנו לראות את המציאות כפי שהיא באמת: לא מדובר בסתם אירוע, אלא במגה-אירוע, אירוע בעל משמעות מטפיזית. אירוע שזועק לכל אחד מאתנו: עצור, חשוב מסלול מחדש. אך סירבנו לראות ולהפנים, רצינו חזור לשגרה.

ואז נחת עלינו הגל השני ומצאתי את עצמי כותב את הדברים הבאים:

הגל הראשון היה בעיצומו של חג הפסח. עברנו אתו את ימי המצרים, את ראש השנה, ואנו מתקרבים ליום הכיפורים, יום הדין. "ואנחנו לא נושענו". הפתיח של פיוט מוכר שנהוג לזמרו בסעודה שלישית בשבת אומר כך: " א-ל מסתתר בשפריר חביון, השכל הנעלם מכל רעיון, עילת העילות מוכתר בכתר עליון, כתר יתנו לך ה' ".

כן, כתר = קורונה. הכתר הוא לה', ואין זה מקרה שהמגפה שפוגעת בנו היא הקורונה, הכתר. בני האדם, שיכורי הכוח, נטלו את הכתר לעצמם. מלת המפתח בראש השנה הייתה "המלך". עלינו להחזיר את הכתר למלך מלכי המלכים.

ורק שתי הערות מעשיות בלבד (כי אפשר לכתוב בלי סוף) :

הערה ראשונה:  כדי לדעת מה התיקון למשבר, עלינו לשוב לשורשים. בית המקדש הראשון חרב בשל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. בית המקדש השני חרב על שנאת חינם. חכמינו מדגישים שהגלות על שנאת חינם ארכה כאלפיים שנה לעומת 70 שנים של גלות בבל. ללמדנו עד כמה חשובה לאין ערוך האחדות ואהבת חינם.

הערה שניה: ערך קדושת החיים עולה על הכול. השבת מסמלת את קדושת הזמן, מעין עולם הבא. קדושתה היא אבסולוטית ולאין ערוך משמעותית יותר מתפילה בצבור. ובכל זאת פיקוח נפש דוחה שבת. אז איך לא יידחו תפילה בציבור או שוק ארבעה מינים ועוד, בפני פיקוח נפש?

כמו כן, הדמוקרטיה היא ערך עליון, ומסמלת שחרור וקידמה בתולדות העמים. הזכות להפגין היא אמנם ערך דמוקרטי, אך גם כאן, לא יתכן שזכות זו לא תידחה בפני פיקוח נפש.

דרך אגב, מלת המפתח ביחס לשתי האידיאולוגיות, הדת כמו הדמוקרטיה,  היא ערבות הדדית, כן, ערבות הדדית,  שכל כך חסרה בימים אלה.

והנה חלפה לה שנה מאז אותו נגיף הרים את ראשו.

ואנו בעיצומו של גל שלישי. אלו הדברים שכתבתי אז:

הגל הנוכחי בהתפשטות שיא. מלווה לצערנו הרב בתחלואה רבה, והשם ישמור, גם בתמותה גבוהה. עצמת הגל הזה מכה לכולנו בפרצוף. והוא מתרחש על רקע פרסום סרטונים שמופצים ברבים, ובו רופאים, פרופסורים, חוקרים, כולם מכובדים, חלק מהם חברים לעבודה, יוצרים מצגי שווא שמעוותים את המציאות, מתוך חוסר הבנה בסיסית במקרה הטוב, אך גם לא מעט מתוך יוהרה, תסכול וזדון, כל אחד מהמניעים האישיים  שלו. גם רבנים  הצטרפו למקהלת ה"מתנגדים", ויודעים להציג את הנגיף כסתם עוד נגיף, לא שונה מנגיף השפעת העונתית שלנו.

ודאי, נעשו טעויות בדרך, נתקבלו לא מעט החלטות תמוהות. האשמה בכך היא בכולנו, תחילה בכל  אחד מאתנו שזלזל בהנחיות ולא סייע בשמירת סביבה סטרילית ככל האפשר, וגם כמובן במקבלי ההחלטות, שמציאות אובייקטיבית בלתי אפשרית, ליד מציאות פוליטית אומללה כבלה את ידיהם.  אך ברור היום, שלאף אחד לא יכול היה להיות פתרון לבעיה כה ענקית, כה בלתי צפויה. "אירוע מטפיזי", אתם זוכרים ?

אך צריך גם להודות, בתוך החושך העב הזה, היו גם ניסים. הסגרים שאולי באו מאוחר מדי, ולא נאכפו טוב מדי, בכל זאת הצליחו להשטיח את העקומה ומנעו בכך אסון גדול הרבה  יותר. הנס השני, נכון להיום, נס ענק, הוא החיסון שהגיע מהר מהצפוי, וכבר היום מגן על כל האוכלוסייה הבוגרת.

פרים ופסח בפתח. האם הפעם נושענו ? אינני יודע. כמי שחושב מהיום הראשון שהאירוע הזה גדול עלינו, ושיש לו משמעות מטפיזית, ושאלוקים מדבר אילינו, אני לא מרשה לעצמי להיכנס לעוד גל של איפוריה.

אך מה "הוא" מדבר אלינו, ומה "הוא" רוצה שנבין ?

כתבתי על כך בגל הקודם. כן, העיקר שכל אחד יעשה חשבון נפש לעצמו. לכל אחד מאתנו יש הרבה מה לתקן. עד שאתה מוצא פגם בחברך, "טול קורה מבין עיניך". רק כך נוכל לחזור לאחדות של ממש. ביום שנשתדל לשפר כל אחד את עצמו מחד, ומאידך, לחפש את הטוב שבזולת, רק אז הישועה תהיה בפתח. מנהיגי הציבור חייבים להוות דוגמא לכך, בפרט בתקופה גדושת האשמות הדדיות לפני הבחירות. הפסיקו להשפיל את השני. זו עצת הדיוט, שאינו נושא בתואר רשמי של "יועץ בחירות" אך בסוף זה הכי ישתלם לכם (ולכולנו).

ולכן, לפני סיום נצטט את דבריו של רבי אלעזר אזקרי, שחי במאה ה-16, מחבר ספר חרדים, ומחבר הפיוט המוכר "ידיד נפש…" אותו שרים בערגה ובכיסופים לחיים של משמעות בכל ליל שבת. וכך מסיים  הרב אזקרי דרוש שמוקדש כולו לאחדות: "…ולכן נתארך גלותנו על עוון מחלוקת ושנאת חינם שהוא בינינו שעדיין לא היטהרנו ממנו. שכל העולמות קשורים זה בזה…  לכן כל איש ישראל יחרד מלפגום ביחוד עליון על ידי עוון שנאת חינם או לשון הרע או מחלוקת חלילה, וייתן אל לבו כי כדי לקיים המצווה הראשונה "אנכי" ו"לא יהיה לך" , צריך שיהא לו אהבה רבה ורעות עם כל ישראל, גם ישתדל לשים שלום בעולם…".

ולסיום ממש : הזמן דוחק. מסופר במקרא על מגפה שהשתוללה במדבר בהמשך למחלוקתו של קרח. היו כבר 40,000 קרבנות בשטח. ואז משה מצוה על אהרון הכהן:  "ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף מלפני יהוה החל הנגף". רק כך נעצרה המגפה. הקטורת, אם לא ידעתם, מסמלת את האחדות: בין 11  הסממנים שיש בה, יש גם "חלבנה" שריחה רע ומתייחסת לפושעי ישראל. כן, בלעדיהם אין קטורת. במציאות העכשווית, כל אחד חושב שהשני הוא "חלבנה". אז אנא, תשלבו ידיים, תתפייסו כל אחד עם החלבנה שלו, כי רק כך, ובעזרת השם,  נצא לדרך חדשה של תקווה. וננצח.

ג' בניסן תשפ"א.

עם ישראל מתכונן לחג, ובדרך, גם לבחירות. יש תחושה של הקלה, כל מדדי הקורונה בירידה, כאן בארצינו האהובה. העולם מסביב עדיין בעיצומו של הגל השלילי. האם ניצחנו? ימים יגידו. לקראת ליל הסדר הקרב ובא, בשעה טובה, נזכור שיצאנו מן המצרים במצרים כדי לקבל בהר סיני מערכת של חוקים ומשפטים שתהפוך אותנו לממלכת כוהנים וגוי קדוש, שממנו תצא תורה להאיר על העולם כולם באור של אהבה וחסד.