בפרק הראשון בסדרה "כמו שאת" של פאולה רוזנברג ששודר אתמול (א') בקשת 12 עלה הקושי המוכר לכל ילדה נערה ואישה – שמירה על דימוי גוף חיובי וטוב בעידן של רשתות חברתיות, פרסומות ונורמה חברתית שמכוונת לרזון קיצוני.
בעזרת בחורות, נערות ונשים שהתראיינו בגילוי לב, נפרשה תמונה אנושית וכואבת על כמה קשה להרגיש שלמה עם עצמך במציאות שבה בכל מקום רואים דוגמניות רזות ונשים רגילות שמתחבאות מאחורי פוטושופ ופילטרים. כמה קולות שליליים יש לכל אחת על עצמה בראש בעידן הזה, למרות שהרחוב והסביבה מראים מציאות אחרת לגמרי של נשים יפות, מושכות אך לא מושלמות.
זוהי מציאות כואבת ומוכרת שהעיסוק בה לא חדש בכלל. אבל ככל שהסרט העמיק השתנתה המנגינה והופיעה המראה המכאיבה ביותר. וכאן הגדולה והחידוש של הסרט הזה, שהיה בו את האומץ ללכת עוד ועוד קדימה אל המקומות שאנחנו לא מעיזים לדבר עליהם.
מה שהתחיל בהאשמה של התרבות והסביבה החיצונית הפך מהר מאוד לכתב אישום נגד האנשים הקרובים אלינו ביותר. המשפחה המורחבת וההורים (כפי שהוצג לרוב – האמא). אלו שמתוך אהבה ודאגה ורצון שלילדה יהיה הכי טוב שאפשר מעבירים לה מסרים שאי אפשר להיות מאושרת עם עודף משקל; אלו שמעירים על לבוש שאינו מטשטש מספיק, או מסננים "איכס" כשהם רואים תמונה של הנערה במשקל גבוה יותר; והכי גרוע אלו שמסווים את הביקורת מאחורי מילים מכובסות כמו "מתוק עושה לך לא טוב", או "כשתשמרי על אורח חיים בריא תוכלי ללבוש מה שאת רוצה".
ופתאום ברגע אחד מול הסרט הכל־כך חשוב הזה הבנתי שהמלחמה היא ממש לא מלחמת תרבות ולא מלחמה בדוגמניות או בפוטושופ. המלחמה היא בפחדים של כל אמא שרוצה שהבת שלה תהיה הכי יפה וגם הייצוג הכי יפה שלה עצמה. ייתכן שהפחד של אמהות שמתנהלות באופן הזה טמון בהתמודדות שלהן עם שינויים בגוף בעקבות הגיל והלידות, ואולי הוא קשור לחוויות שהן עברו בעצמן סביב המראה שלהן.
אבל דבר אחד היה עקבי לאורך כל הסרט – כל ילדה ואישה שלא היו שלמות עם המראה שלהן הרגישו כמה קשה הביקורת מבית יותר מכל דבר אחר. כמה קשה מילה של אמא יותר מכל משפטי הגידוף וההעלבה שנאמרו במקומות אחרים.
יותר משהסרט הזה מטריד בהקשר של הדימוי העצמי הוא מפחיד מעצם ההבנה שיש תופעות רעות שאנחנו זורקים על החברה ועל המציאות ועל התרבות – כשהן בעצם תולדה של ההתנהלות האישית שלנו. מה הפלא שזו המציאות, כשמחמאות שמופנות לבנות קשורות רוב הזמן למראה החיצוני שלהן – "את יפה", "איך רזית!", "את לבושה מהמם". אולי הגיע הזמן שנחמיא יותר לתכונות אופי ולמאמצי העבודה על המידות. זה ייקח קצת זמן, אבל זה ישנה לחלוטין את המציאות.
