התחממות בגזרת היחסים שבין ישראל לירדן נרשמת לאחר שנים של יחסים מתוחים. ראש הממשלה בנט פגש במה שאמור היה להיות ביקור חשאי את המלך עבדאללה בעמאן ושר החוץ לפיד נועד עם מקבילו. לפי הדיווחים השונים סוכם במפגשים על סיוע ישראלי בהעברת עשרות מיליוני קוב מים מהכנרת לירדן הצמאה ועל שיתוף פעולה מסחרי בעיקר בגזרת ייצוא ירדני לשטחי הרשות הפלסטינית.
הסיכומים הללו שבהם ישראל מסתמנת כצד הנותן וירדן כצד המקבל אינם הסיפור המשמעותי בהתפתחות הזו, שגם אם יש להם סוג של תועלת מדינית מסוימת עבור ישראל עלולים להצביע על כיוון התפתחות מדאיג באסטרטגיה הישראלית במזרח התיכון. היחסים ארוכי השנים והייחודיים בין ירדן ובין ישראל עברו לא מעט תמורות, אבל המשתנה הבלתי תלוי שלעולם השפיע עליהם ועיצב את דמותם היה הנושא הפלסטיני.
מלבד העניין הבסיסי של ישראל וירדן לדחוק את רגלי התנועה הלאומית הפלסטינית וספציפית את אש"ף ותומכיו, הרי שלא תמיד נוצרה חפיפה באינטרסים של שתי המדינות. מאז ביצעה ירדן -שיותר מחמישים אחוז מאוכלוסייתה היא פלסטינית – את החלטת ההתנתקות מהגדה המערבית בשנת 1988 כדי למנוע כל אפשרות למימוש הרעיון הפלסטיני הלאומי על חשבונה, טיפחה הממלכה אסטרטגיה שביקשה לקדם את פרדיגמת שתי המדינות (פלסטינית וישראלית).
כל זאת מתוך תפיסה כי מימוש המאוויים הלאומיים של התנועה הפלסטינית ביהודה ושומרון ימנע את חלחול ההשפעות הפלסטיניות אליה ואת ערעור היציבות הפנימית בירדן. אין פלא כי הבנות אוסלו משנת 1993 בין ישראל ובין ערפאת אפשרו לירדן לקדם את הסכם השלום הפורמאלי בין המדינות שנחתם בשנת 1994, וזאת לאחר שנחה דעתה של ירדן מכך שתחת תפיסת שתי המדינות מובטח לממלכה כי לא תיהפך בעצמה לפתרון של הבעיה הפלסטינית .הסרת העננה הזו נתנה את האות לשגשוג ביחסי ישראל וירדן לאורך שנות התשעים של המאה הקודמת.
אולם האינתיפאדה השנייה וקריסת הסכמי אוסלו החזירה את ירדן למציאות של חרדות אסטרטגיות. אלה גברו בעשור האחרון על רקע שקיעת העיסוק בשאלה הפלסטינית ולמעשה נוכח קריסתה המוחלטת של פרדיגמת שתי המדינות שהרחיקה את החזון הירדני למדינה פלסטינית ביהודה ושומרון. כך ירדן מצאה את עצמה בסוג של עמדת התגוננות וחשש מכך שמגמות אלה עלולות לקעקע את "קיר הברזל" הדמוגרפי, מדיני ופיסי בין יהודה ושומרון ובין הממלכה.
העובדה כי בישראל שלטו ממשלות הימין שלאורך ההיסטוריה היו מזוהות עם הירדן של הפיכת ירדן ל"מולדת החליפית" של הפלסטיני רק העצימו את החששות של עמאן. לכך התווספה "עסקת המאה" של הנשיא טראמפ שקיפלה בתוכה ויתור בפועל על רעיון שתי המדינות לטובת הסדרים כלכליים-פונקציונאליים בין ישראל ובין הפלסטינים. מבחינת ירדן הייתה זו אינדיקציה למגמות השליליות המסתמנות במעמדה האסטרטגי.
לעומת זאת, מבחינת ישראל הסתמנה מציאות הופכית. שקיעת "השאלה הפלסטינית" לצד השינויים שחלו במזרח התיכון בעקבות הטלטלה של 2010 אפשרו לה להסיט את נקודת המבט מהיחסים עם מדינות הטבעת הקרובות והשכנות כמו ירדן ומצרים למדינות העשירות והמתקדמות של האזור המפרץ הפרסי.
כמעצמה אנרגטית, טכנולוגית וכלכלית יכלה ישראל להירתם הרבה יותר משיתופי פעולה עם המדינות הללו קל וחומר בממד הביטחוני על רקע האינטרס המשותף לה ולמפרציות בבלימתה של איראן. זה היה הרקע שאפשר את חתימת "הסכמי אברהם" אשר היו מבוססים על פרדיגמה כלכלית – תועלתנית, אשר דחקה את רגלי הפרדיגמה הזהותית – לאומית שעמדה ביסוד התהליך המדיני עם הפלסטינים עמה הייתה מזוהה ירדן (וכמובן גם מצרים).
עתה נרשמת מגמה ברורה של חימום היחסים עם אותן מדינות. לא מדובר רק בירדן אלא גם במצרים שהפכה שוב על רקע מבצע "שומר החומות" במאי האחרון לגורם תיווך משמעותי מול חמאס ברצועת עזה. כל זאת בשעה שמסתמנת איזו היחלשות בציר של מדינות "הסכם אברהם" על רקע החתירה בלתי פוסקת של ממשל ביידן להסכם גרעין מול איראן המחייב את המפרציות לחפש נתיבי הידברות עם הטורף של השכונה במסגרת מאמצי השרידות שלהן.
אין ספק שחיזוק היחסים בן ישראל לשכנותיה הוא דבר חשוב, אך הרושם הוא כי מדובר בסימן מעיד נוסף, מבין אחרים, כמו המשא ומתן בין ארה"ב לאיראן וכמובן סבב הלחימה האחרון בין ישראל לבין חמאס. אלה עלולים לבשר על עצירת התהליכים החיוביים שהתחוללו בעשור האחרון ביחסי ישראל במזרח התיכון, ובמרכזם הנורמליזציה הערבית-ישראלית לטובת התמקדות מחדש במה שהוגדר עד לא מזמן (ושלא בצדק) כליבת הסכסוך של המזרח התיכון, קרי – השאלה הפלסטינית.
לא מעט גורמים מבית וכמובן גורמים מחוץ רואים בסיטואציה הפוליטית שנוצרה בישראל ולפני כן בארה"ב הזדמנות להחזרת העטרה המדינית במזרח התיכון ליושנה, ומנקודת מבט זו ירדן עלולה להסתמן רק כשער הכניסה המחודש שינתב את ישראל בדרך הישנה, המוכרת והרעה בחזרה לפלסטין.
