בעוד במדינה יש לא מעט בתי אב שניזוקו כלכלית מתקופת הקורונה, בתקשורת ובשוק העבודה יש מי שמפמפם ומנפח בועות עושר שונות ומוגזמות בהן מופיעים אנשים שלא יודעים כבר מה לעשות מרוב כסף. "בתוכנית חיסכון" בקשת 12 פורסמה אתמול (ב') כתבה של מנחם הורוביץ על הורים שמוכנים להוציא גם אלפי שקלים על שמלה לילדה או אלפיים שקלים לסנדלים בגודל של מחזיק מפתחות. הכתבה, שצולמה רובה ככולה בסניף ילדים של רשת החנויות פקטורי 54, נשאה אופי של פרסומת בלתי סמויה בעליל לרשת הזו.
אל הורוביץ התלוותה שני פרידן, אשתו של אביב גפן, שלא היססה להפליג בשבחם של הבדים האיכותיים מהם עשויים הבגדים היקרים האלה. היא כמובן הדגישה שהיא מקפידה לקנות אותם בסייל ולהעביר לחברות מיד בתום השימוש, אבל נראה היה כי היא בעיקר מצטדקת.
פרידן אף נשאלה אם מסתדר לה לקנות בחנויות דוגמת בעוד שבעלה מבסס את הקריירה סביב מחאות חברתיות שונות, ומתשובתה נראה שזה בהחלט מסתדר. "רוצים שינוי?" צעק גפן לאורך השנים, ובכן, הדרך לשינוי לא עוברת ברכישות קבועות בחנויות יוקרה שכאלה עבור ילדים.
הרס מוסר העבודה
כתבה נוספת של מתן חודורוב ששודרה אתמול בחדשות 13 עסקה בצעירים שרק השתחררו מהצבא וכבר חברות ההייטק עטות עליהם בשל מחסור בידיים עובדות. כתוצאה מכך, הן מוכנות להציע להם משכורת עתק הנעות בין 40 ל-80 אלף שקלים בחודש.
היוצרות התחלפו, על פי אותה כתבה, אבל באופן חריף ומטריד: חברות ההייטק הן שבויות מוחלטות של העובדים. עובד צעיר שהיה צריך לבחור רכב מרשימת רכבים ביקש לבדוק גבולות ואמר שהוא רוצה "טסלה", וקיבל מיד. אחרים קיבלו מענק חתימה של עשרות אלפי שקלים. במשרדים האלה חביות בירה, חדרי כושר, גלידות בן אנד ג'ריס בכמות שאין אפילו לבן וג'רי עצמם, הזמנות וולט ללא הגבלה ועוד עשרות פיתויים שישורון לא יוכל להנות מהם מבלי שיבעט מתישהו.
יש תחושה של פשיטת רגל של שוק העבודה באופן חסר פרופורציות, נטול ערכים, משולל צניעות. הרי ניסיון העבר מראה שסופן של בועות הייטק שכאלה להתפוצץ, כפי שהיה במשברים קודמים בענף, ואז מה יעשו הצעירים שהתרגלו לחיי בורגנות מפנקים וחסרי גבולות שכאלה וקיבלו אותם מראש כמובנים מאליהם ולא כתגמול על עבודה קשה? כיצד הם אי פעם יתרגלו למשרה רגילה בחדר אפרורי עם תנאים רגילים, אם הם משתחררים מהצבא ומיד מרוויחים יותר מהוריהם?
ובזמן שאותם צעירים מתמיינים לעשרות משרות כדי לבחור את המרבה במחיר, אחרים בני גילם בילו את השנה האחרונה בחוף הים בזמן החל"ת הכי משתלם שיכלו לחלום עליו: שר האוצר הקודם, ישראל כץ פינק אותם במשכורת מובטחת בשל הקורונה, אך לתקופה מופרכת שאפשרה להם, ברצותם, גם לעבוד בשחור כדי למקסם רווחים.
זהו, בעיניי, הקצה של אותה תופעה: של הרס מוסר העבודה של הצעירים הישראלים לשנים קדימה. של הקלות בה נוחת הכסף בבנק. ולראייה, בכתבה מודגש כיצד אם פעם קדנציה בהייטק הייתה 3.5 שנים והיום, אחרי שנה ותשעה חודשים העובדים האלה שעברו פיטום אווזים כבר זזים הלאה לכסף הבא.
הנחמה היחידה היא שאנשי ההייטק הצעירים שראיין חודורוב נראים צנועים, רציניים וחרוצים. דווקא הנשים שתפקידן לגייס את הצעירים הללו שידרו מסר זחוח לפיו הרשות נתונה לתת לעובד כמעט הכול כדי שיבוא לעבוד אצלן. כל אחת כאילו התחרתה בשנייה כדי להראות אילו כיבודים היא מוכנה לתת, כמה רחוק היא מוכנה ללכת כדי להחתים עובד.
אנחנו אמורים לשמוח, כי הסטארטאפים הישראלים באמת עושים חיל, ואכן יש סיכוי למי שעובד בהם להפוך למיליונר בגיל צעיר אם יש ברשותו אופציות למניות בחברה. אבל על החברות האלה לשים לב שהן לא דורסות בדרך את הצעירים ונותנות להם את כל הטוב בצורה בלתי מבוקרת שעלולה לפגוע להם בעתיד ולהעמידם בפער בלתי ניתן לגישור מול חבריהם שעובדים בעבודות רגילות עם משכורת מציאותית. בגילאים כל כך צעירים לא אמורים להיות פערי שכר שכאלה. צעירים אמורים למלצר ולהגיד תודה לטיפ נדיב משולחן סימפטי. עידן האינסטנט הזה שבו הכול קורה מהר מידי הוא מסוכן ומשלה.
ובכלל, תמיד כשאני רואה את חדרי הכושר המשרדיים האלה, את שולחן הביליארד עם הלבד הירוק, את קונסולת המשחקים המשוכללת ואת שלל הפינוקים שנועדו להשאיר את העובד כמה שיותר שעות (ושנים) במקום העבודה, עולה לי בראש אותה שורה: "אנשים, אין לכם בית?"
