ב-9 ביולי חתם הנשיא ביידן על צו נשיאותי, שאותו תיארו אוהדיו כהיסטורי, לקידום תחרות. התוכנית השאפתנית כוללת 72 יוזמות פדרליות שונות המכסות ענפים שלמים – החל מחקלאות, בריאות, תעופה וכלה בחברות הטכנולוגיה הגדולות – שיקודמו על ידי כתריסר סוכנויות ממשל. מטרת כל היוזמות הללו היא אחת: להפוך את המשק האמריקאי לתחרותי יותר.
בדומה לנשיאים פרוגרסיביים יומרניים קודמים כגון טדי רוזוולט ופרנקלין רוזוולט, ביידן סימן את התאגידים הגדולים כבעיה של הכלכלה האמריקאית. הנשיא נמנע אמנם מלהדביק להם את הכינוי "ברונים שודדים", אך הצו שעליו הוא חתום לא מותיר מקום לספק- הממשל הפדרלי תחת הנהגתו מתכוון להציל את אמריקה ממונופולים פרטיים. לתפיסתו של הנשיא – המבטאת הנחה פרוגרסיבית רווחת וארוכת שנים – ריכוז של כוח פרטי בשוק מהווה בעיה. מיזוגים עסקיים, שמייצרים שליטה של חברות מעטות וגדולות, מולידים מחירים גבוהים עבור הצרכן, משכורות נמוכות לעובדים, דעיכה בחדשנות יזמית, להאטה בפרודוקטיביות ולבסוף לצמיחה כלכלית מאכזבת. לתופעה הזו בדיוק צריכים הגבלים עסקיים לשים קץ.
יש להודות כי לא מעט צעדים בתוכנית של ביידן ראויים לתמיכה דו-מפלגתית ומן הראוי שנמנה חלק מהם. כך למשל, הצו הנשיאותי מבקש לטפל ובצדק בדרישות לא הכרחיות, מוגזמות ומכבידות של רישוי עסקי. לשם השוואה, קרוב ל-30% מהמשרות בארצות הברית דורשות רישוי מדינתי לעומת 5% בלבד בשנת 1950. רישוי עסקי, שלכאורה נועד להבטיח רף מינימלי של כשירות בקרב נותני שירות, משמש בפועל כחסם כניסה לענפים רבים וכאמצעי יעיל לסיכולה של תחרות.
באופן דומה, התוכנית של ביידן מבקשת להגביל את כוחם של מעסיקים להחתים את עובדיהם על הסכמי אי-היתחרות. לפי ההסכמים הללו, עובדים מוותרים על חירותם להתחרות במעסיקים שלהם – בין אם על ידי עבודה אצל מתחרים ובין אם על ידי פתיחת עסק עצמאי – לתקופה מוסכמת מראש. סעיפים מגבילים אלה משפיעים על בין 30 ל-60 מיליון עובדים.
התוכנית של הנשיא מבקשת גם להוזיל את עלותם של מכשירי השמיעה על ידי התרת מכירות "מעבר לדלפק" בשלל מוקדים שאינם חנויות ייעודיות או בתי מרקחת. זהו צעד בעל חשיבות יתרה שכן לפי נתוני הממשל, רק 14% אחוז מכלל 48 מיליון האנשים שסובלים מירידה בשמיעה משתמשים במכשירי שמיעה. צעד זה, לצעד עידוד ייבוא תרופות-מרשם מקנדה מהווה בשורה של ממש בתחום הבריאות לאזרח האמריקאי הפשוט.
ואולם למרות הצעדים החיוביים הללו ונוספים אחרים שלא נוכל למנות כאן, תוכניתו של הנשיא, כמו גם תפיסתו הכלכלית-פוליטית הרחבה, סובלת מבעיות רציניות שחשוב לעמוד עליהן אך שלצערי לא זכו לשום אזכור באקלים התקשורתי הישראלי שאוהד ללא שום טיפה של ביקורתיות את צעדיו של הנשיא.
מדברים תחרות ופועלים הפוך
ראשית, נראה כי הנשיא ויועציו לא למדו דבר מכישלונם של חוקי ההגבלים העסקיים לאורך ההיסטוריה האמריקאית. פרוגרסיבים רבים עדיין מאמינים – בניגוד לרקורד ההיסטורי הממשי ולמציאות הנוכחית – בכוחן של סוכנויות ממשל להצר בצורה יעילה את צעדיהם של תאגידים גדולים וזאת למרות שחקיקת הגבלים עסקיים קיימת מזה קרוב ל-130 שנה, החל בחוק שרמן שעבר ב-1890. זוהי עובדה מוזרה שכן ביטוי לחוסר האפקטיביות של גופים רגולטורים להצר את צעדיהם של עסקים גדולים ניתן למצוא אפילו בצו הנשיאותי של ביידן עצמו. כך למשל בתחום הבנקאות- למרות שבארבעת העשורים האחרונים נסגרו קרוב לעשרת אלפים בנקים, רובם כתוצאה ממיזוגים עסקיים, רשויות פדרליות ייעודיות לא מנעו ולו מיזוג בנקאי אחד ב-15 השנים האחרונות.
בהקשר הזה חשוב לציין כי כלכלנים שונים הצביעו על תופעה קונטרה-אינטואיטיבית, לפיה תאגידים גדולים נוטים ללכוד את הסוכנויות הרגולטוריות שמוקמות בכדי לפקח עליהן. גם אם בהתחלה הסוכנויות הללו עושות "רעש" רב, הרי שלאורך זמן ועם התמסדותם, מתפתחים קשרים אישיים ענפים בין הרגולטורים לפירמות שעליהם נועדו לפקח. שחקנים גדולים יכולים להסיט משאבים רבים שמטרתם להשפיע בדיוק על אותן רשויות. לצד בורות רציונלית נרחבת מצד הציבור שלא בקיא בפרטי פעולות ההגבלים העסקיים, הדרך לשיתוף פעולה בין המפקח למפוקח נסללת.
שנית, שום דבר במתקפה של ביידן על כוחם המונופוליסטי של תאגידים לא מבחין בין סוגים שונים של מונופולים, בין חברות שצברו כוח-שוק הודות לקשרי הון-שלטון או פריווילגיות מדינתיות, ובין חברות שצברו כוח-שוק בזכות יעילותן הרבה, מוצריהם המצוינים ושביעות הרצון הנרחבת של ציבור הצרכנים. בעוד שברור לנו מה פסול בחברות גדולות מהסוג הראשון, קשה הרבה יותר להבין במה חטאו חברות גדולות מהסוג השני. בניגוד לתפיסה הרווחת, שבה מחזיקים בין היתר כלכלנים רבים, שוק תחרותי אינו מחייב מספר רב של חברות מתחרות. אין לנו שום ידע א-פריורי בנוגע לכמה חברות "צריכות" להיות בענף מסוים או מה צריך להיות גודלן, ידע שבהתאם לו עלינו לעצב את השוק על ידי המדינה. למעשה, ההיפך הוא הנכון. מספר החברות האופטימלי, כמו גם גודלן, הוא מופע שתחרות חופשית מגלה לנו לאורך זמן, כפי שהסביר היטב הכלכלן זוכה הנובל פרידריך האייק. עקרונית, אין שום דבר נכון או צודק יותר בשוק שבו הרבה חברות קטנות לעומת שוק שבו מיעוט של חברות גדולות, כל עוד אף חברה אינה מקבלת פריווילגיות מן המדינה וכל עוד קיימת כניסה חופשית לשוק.
שלישית וחשוב אף יותר, יש לעמוד על כך שלא רק תאגידים גדולים מצרים תחרות כי אם גם הממשל הפדרלי עצמו. יש משהו מצחיק למדי בדיבור הנלהב של ביידן לפיו קפיטליזם נטול תחרות הוא ניצול בשעה שהממשל הפדרלי עושה כל שביכולתו בכדי למנוע תחרות מצד יוזמות פרטיות בענפים שלמים, למשל בתחום החינוך. כוונתו של ביידן להעצים עוד יותר את כוחם של ארגוני העובדים גם היא עומדת בסתירה להצהרתו לפיה ברצונו לקדם תחרות. אחרי הכל, משא ומתן קיבוצי דוחף משכורות כלפי מעלה, מה שמקשה על עובדים צעירים, נטולי ניסיון ובעלי כישורים נמוכים מלהתחרות על משרות.
לא זו אף זו, המפלגה הדמוקרטית חותרת באופן מתמיד תחת כוחן של המדינות השונות ומעצימה בהתמדה את כוחו של הממשל הפדרלי. הריכוזיות ההולכת וגדלה בוושינגטון והסגת הגבולות החוקתיים של הממשל הפדרלי מקשה על תחרות ברמת המדינות. לבסוף, לו ממשל ביידן היה נאמן לחזון התחרותי שהתווה, הוא היה נוקט במספר צעדים אמיצים המזוהים דווקא עם החוגים הליברטריאנים והשמרנים, ביניהם: הסרת חסמי ייבוא, מניעת סובסידיות לקבוצות לחץ והקלת הנטל הרגולטורי על עשיית עסקים. דא עקא שדבר מזה לא הולך להתבצע.
