"האם תהיה מוכן לספר באיזה מלון שהית בלילה האחרון?" שאל הסנטור דיק דרבין את נשיא המעצמה הווירטואלית הגדולה בעולם, מארק צוקרברג. אף שהגיע מוכן היטב לעדות בפני 44 סנטורים במסגרת שימוע ראשון מתוך שניים של ועדות המשפט והמסחר של הסנאט בעניינה של פרשת 'קיימברידג' אנליטיקה', שבמרכזה הפרת פרטיות של יותר מ־87 מיליון משתמשים, הפתעתו של צוקרברג הייתה ניכרת. "אממ, לא", השיב והקהל הרב פרץ בצחוק. "תשתף אותנו עם מי התכתבת השבוע במסרונים?" המשיך דרבין, וצוקרברג ענה לא בלי שמץ מבוכה: "לא, סנטור, לא ארגיש בנוח לעשות זאת". "זוהי בדיוק מהות העניין", אמר דרבין.
ובכן, דרבין שהצליח לחלץ מצוקרברג רגע של כנות בתוך חמש שעות העדות שלו, צודק בשאלה שלו – למה שאדם חכם ונורמלי ישתף את כל העולם בפרטים אישיים כל כך? אבל גם לא מדייק. כלומר הוא צודק אם נוציא לרגע מהמשוואה את שני מיליארד המשתמשים של פייסבוק ששופכים השכם והערב את כל מיצי־חייהם בפוסטים נמלצים או עילגים, מרגשים או סתמיים, חשובים או כאלו שמוטב היו שלא היו מגיחים לעולם הווירטואלי, ולא מדייק אם נכניס אותם למשוואה בחזרה.
המלך צוקרברג הוא עירום, לפחות לפי מספר הפעמים שבהן הוא השיב לשאלות הסנטורים "אני לא בטוח", והגולם, פייסבוק, לגמרי קם על יוצרו. אין ספק שאי אפשר להסיר אחריות מצוקרברג ירום הודו, שבעצמו הביע חרטה והתחייב לתקן את הפגמים בפייסבוק, אבל אף שזה עלול להישמע כאילו אני משתמשת בפרקטיקת 'האשמת הקורבן', אני רוצה לשאול מה החלק שלנו, אזרחיה הקטנים של פייסבוקלנד, בסיפור הזה.
מעולם לא הייתה זליגה כל כך חסרת מודעות בין הפרטי לציבורי וחוסר הבחנה של ממש ביניהם. מאז פרצו הרשתות החברתיות לחיינו כמעט ולא עצרנו לחשוב מה הגיוני לפרסם קבל עם ומסך ומה לא, ודהרנו יחד איתן במורד הפרטיות הנרמסת. יש סלנג כזה: "אין לי פנים לעשות את זה", שמשמעו אני מתבייש. ואנחנו, מרוב פנים של ה'פייס' הפכנו לחסרי פנים, חסרי בושה. הכול בחוץ. כמו האגדה על רופאים שמתמחים ברפואת עיניים שלא עושים ניתוח לייזר, כך מנכ"ל ומייסד פייסבוק יודע להגיד שהוא לא רוצה לחשוף פרטים אישיים על חייו ומן הסתם השימוש שהוא עושה בפלטפורמה שבנה היא מחושבת מאוד.
ואנחנו? אם אנחנו רוצים לפרסם משהו חסר מודעות אנחנו נעזרים במשפט הפתיחה 'בקטע אירוני מודע לעצמו' ועושים את אותו הדבר כמו כל אותם חסרי המודעות שאנחנו בזים להם בעומק לבנו.
ועל מה ועל מי נתאונן? בלי לקרוא את תנאי השימוש, הגם שהם סבוכים ולא כתובים בשפת האנשים הרגילים, אנחנו מאפשרים גישה לכל מיני אפליקציות מפוקפקות וגם לפייסבוק עצמה, להשתמש בפרטינו האישיים. כלומר בינינו, אפשר להתאפק מלקבל תשובה לשאלה הבאמת טורדת מנוחה 'איך היינו נראים בתור גבר או אישה', או 'איך היינו נראות על שער מגזין אופנה'.
בורא פרי הלייק
קשה לזכור את פייסבוק ללא כפתור הלייק, אבל בחיתוליה של החברה הוא לא היה קיים. ה'לייק' שהומצא ועוצב בידי ג'סטין רוזנשטיין (יש אנשים נוספים שטוענים לכתר "אבי הלייק"), הוא זה שגרם לרשת החברתית פייסבוק להתבלט מעל פני המתחרות שלה. מה זה להתבלט, להשאיר אבק ולקבור אותן בלי שנזכור איך קראו להן בכלל. מאז, הפך כפתור הלייק לסמל שהכי מזוהה עם פייסבוק, והורו מיילדו מחק את אפליקצית פייסבוק מהמכשיר שלו. בכמה ראיונות הוא אף הביע את רתיעתו מההתמכרות לפידבק חיובי שיצר אייקון האגודל הזקוף כלפי מעלה. בסוף, הנקודה פשוטה ביותר: אנחנו צריכים שיאהבו אותנו. וכשאנחנו לומדים שאפשר לקבל אהבה אם מתפשטים קצת ועוד קצת ועוד קצת, אנחנו מוכנים לקבל על עצמנו את העסקה הזו.
ועכשיו באמת, עם יד על הלב, למי באמת אכפת מהפרטיות שלו? האם עוד נשארה לנו פרטיות שמאפשרת לנו להיות אכפתיים כלפיה? ואם כבר שמתם את היד הלב, תשאירו אותה שם ותחשבו על השאלה הבאה: כשמשני צדי המאזניים מונחים 'לייקים' ו'פרטיות' – במה תבחרו? אם תגידו לי פרטיות אני אדע שאתם שקרנים, ואם תענו 'לייקים' אדע שאתם, כמו כולם, סרסורי לייקים עלובים. אם בעבר הלא רחוק צוין בספר הקודים החברתיים הלא כתובים שיש להסתיר את התלות המוחלטת שלנו בלייקים, היום כבר בוטלה התקנה המחמירה הזו. הכול גלוי, המלך עירום, הנתינים עירומים, ואין לנו פנים. 'הצטרפו אלינו' ימשיך לפמפם בשימועים הצוקרברג, 'גם הפרסומות מחברות את שני מיליארד המשתמשים שלנו'. ברור.
