תשמעו סיפור יפה. בסוף השבוע שעבר יצאתי לטיול בצפון עם חברים. יצאנו ביום חמישי בשעה שתיים מתל אביב, חשבנו לעצמנו, בוא נצא מוקדם, שלא ניתקע בפקקים חס וחלילה. ובאמת, ברוך השם נתקענו בכל הפקקים שיש למדינה הזאת להציע. לקח לנו ארבע שעות לנסוע מתל אביב לחוף אכזיב, ארבע שעות בפקק! זה היה נחמד כמו עגבת. אבל ברגע שהגענו שכחנו מהכול, כי הים היה רגוע ויפה וצלול ומלוח, והשמיים היו כתומים ורודים כאלה, והחוף היה מלא במשפחות מתוקות עם ילדים מרגשים, פעם כשהייתי צעיר, הייתי מתבאס לפגוש משפחות כאלה בטיולים, היום הן מרגשות אותי. קיצר ברגע שהגענו הרגשתי שזהו, הטיול התחיל, עכשיו צוברים חוויות, עכשיו הלב פתוח.
וביום שישי בבוקר יצאנו מהחוף, ונסענו למצפה הילה להתחלת המסלול של נחל כזיב, התלבטנו אם לעשות את המסלול הארוך, שעובר דרך מבצר המונפורט או את המסלול הקצר, שבו פשוט יורדים לנחל וחוזרים ממנו, והחלטנו כמובן ללכת למסלול הקצר כי למי יש כוח. וכשהתחלנו ללכת, אבשלום, חברי האהוב, התחיל פתאום לתפוס קצב, ואני אמרתי לו, הלו רגע, אבשה, לאן אתה ממהר. ואבשלום אמר, אם נלך מהר יהיה לנו יותר זמן לנוח למטה, ואני אמרתי לו, אבל רגע, חכה רגע, אני לא בכושר. לא טיילתי מלא זמן, תן לי רגע להתאפס. ואבשלום הרגיע את הקצב ואמר, בסדר בסדר. אבל אחרי כמה דקות, גם הקצב האיטי שלו היה לי קשה, חחחחחח, אז ביקשתי שנעשה רגע הפסקה, והחברים שלי אמרו, מה הפסקה, מה הקשר הפסקה, אנחנו בירידה, ואני אמרתי להם, אני רוצה הפסקה! והם אמרו לי, בסדר נודניק בוא נמצא מקום נחמד לעצור.
ואחרי כמה דקות, הגענו למין פינה כזאת נחמדה, במסלול, עם מקום נחמד לנוח, אפילו היה שם זוג מתוק שעשה את העלייה, ועצר שם למנוחה, ואני אמרתי לחברים שלי, יאללה בוא נעצור רגע, והחברים שלי אמרו לי, נו יאיר, בוא נמשיך אנחנו עוד רגע מגיעים, ואני אמרתי להם, לא! אני רוצה לנוח! והחברים שלי אמרו לי, תתאפק עשר דקות וננוח למטה, ואני אפילו לא עניתי להם! פשוט הורדתי את התיק והתיישבתי על האדמה ונאנחתי, וכולם הסתכלו עליי וצחקו, גם האיש והאישה שהיו שם איתנו צחקו. ובגלל שהם צחקו והיו חמודים, התחלנו לדבר איתם, שאלנו אותם איך קוראים להם, ואיפה הם גרים, והם סיפרו לנו שקוראים להם יעל וצור, ושהם גרים בנפרד, כל אחד ביישוב אחר בצפון, ואני אמרתי להם שזה לא הגיוני כי הם נראים זוג שגר ביחד, ויעל וצור צחקו ואמרו לנו שהם יחד, הם פשוט בפרק ב' עכשיו, שניהם גרושים, ולכל אחד מהם יש את החיים שלו ואת הילדים שלו, זה מסובך לגור יחד במצב הזה, בכלל, המצב הזה מאוד מורכב, ככה הם אמרו.
ופתאום, משום מקום, בלי שהתכוונו, השיחה שלנו עם יעל ועם צור התגלגלה למקומות מאוד אישיים ומאוד כנים ומאוד מרגשים, זה קרה במין טבעיות כזאת, פשוטה ונקייה, ואף אחד מאיתנו לא היה מוכן לזה, זה פשוט קרה, פתאום נהייתה אינטימיות בין כולנו, זה היה כל כך מוזר. אני לא יכול לכתוב כאן על מה דיברנו, זה לא מתאים, דיברנו על החיים, על אהבה, על זוגיות, על משברים, על ילדים, על משפחה, על גירושין, על לבבות שבורים, על קנאה ועל תקווה ועל געגועים. זאת הייתה שיחה כל כך לא צפויה, וכל כך מרגשת, כל האנשים שעברו לידנו במסלול הסתכלו עלינו במין מבט מוזר, הם הרגישו את האנרגיה שפתאום נהייתה לנו, הם הרגישו שקורה כאן משהו אמיתי, איי איי אייי, הייתי רוצה לכתוב כאן את כל מה שדיברנו, כי זה באמת היה יפה, אבל זה לא מתאים, זה לא שלי.
היינו אמורים לנוח שם חמש דקות, אבל השיחה נמשכה ונמשכה ונמשכה, ואחרי ארבעים דקות בערך, כשבאנו להיפרד, יעל חייכה ואמרה, האמת שיש משהו שלא סיפרנו לכם, ופתאום היא הרימה את היד, והראתה לנו את הטבעת הנוצצת שיש עליה! טבעת אירוסין! וצור המתוק חייך ואמר, הצעתי לה נישואין היום בבוקר, על המונפורט. ואנחנו כל כך התרגשנו, שהתחלנו למחוא כפיים, ומרוב התרגשות גם נעמדנו, כמו שעושים לפעמים בהופעות, שמוחאים כפיים בעמידה, חחחחח, ויעל וצור צחקו והיו נבוכים, וגם אנחנו צחקנו והתרגשנו נורא, ויעל אמרה, אתם הראשונים שיודעים! אפילו הילדים שלנו וההורים שלנו לא יודעים. ואנחנו התרגשנו אפילו יותר, וניגשנו אליהם, וחיבקנו אותם, ונפרדנו מהם לשלום.
אוף אני יודע שלא הצלחתי להסביר כאן במילים כמה המפגש הזה, האקראי הזה, שהיה לנו עם יעל וצור, ועם העיניים הטובות שלהם, בירידה לנחל כזיב, היה מפגש מרגש. בתוך דקות ספורות ממש הפכנו מזרים לחברי נפש, בתוך כמה דקות, האוויר התמלא ברגישות, באינטימיות ובכנות. זה היה כל כך מתוק ונקי ופשוט ולא צפוי. מאז שפגשנו אותם ועד עכשיו אני מסתובב בעולם עם לב ספוג באהבה, אני כל כך שמח שהתעקשתי לנוח בירידה! אם לא הייתי עוצר לנוח לא היינו פוגשים אותם, ולא היינו מדברים איתם, ולא היינו שמחים בשמחה שלהם. אוף קשה לי להסביר כמה הסיפור הזה מרגש, אבל הוא מרגש, תאמינו לי שהוא מרגש. אני לא סתם כותב אותו, הרבה זמן לא התרגשתי ככה מהחיים, ופתאום זה קרה. זהו, זה הסיפור.
