טוב, רבותיי. לא חלמתי ולא שיערתי בנפשי מה יגרור אחריו הסיפור מהשבוע שעבר על הקעמפ וההצגה והר"מ האצילי שנשאר למרות שכל שאר הרבנים יצאו במחאה שקטה וכולי. לא חלמתי. ואני לא מגזים הפעם, למרות שאני ממש אוהב להגזים בדרך כלל, אבל במהלך סוף השבוע החולף קיבלתי עשרות (!) הודעות מבוגרים ומחברים שלמדו איתי בישיבה בכל מיני תקופות, וכולם ללא יוצא מן הכלל חזרו על אותה השאלה בניסוחים ובסגנונות שונים: תגיד עדן, מי זה הר"מ הזה?
עכשיו תראו, השאלה הזו היא לכאורה שאלה לגמרי לגיטימית מצד מי שלמד בעבר בישיבה שלנו ומסתקרן לדעת את הפרטים המדויקים. אבל זה רק לכאורה, שכן במקרה הזה זו לא סתם סקרנות רגילה. זו סקרנות קולקטיבית שראשית, אילצה אותי לחשוף בפני השואלים פרט קריטי בסיפור שלא תכננתי לספר, ושנית, בגלל הסאבטקסט הברור של כל מי ששלח את השאלה הזו: עדן, בוא. לא יכול להיות שהיה ר"מ כזה. ר"מ שיישאר עד הסוף בהצגה כזו? ספאסט נישט. לא מסתבר. ר"מ שינקוט בגישה עצמאית נגד הזרם המרכזי? לא הגיוני. ר"מ שיעגן את הבחירה שלו באיזה וורט חסידי? מופרך. אז מי באמת היה הר"מ הזה? זהו, שבאמת לא היה ר"מ כזה. אני מודה.
כולם זיהו מיד מי היה הר"מ הנאלח ההוא שעמד בפתח האודיטוריום ואמר: מי שקיבל ממני תיירה מתבקש לצאת, וביררו את שמו רק בבחינת שאלה רטורית
היה יהודי אחד הדור פנים בשם ר' אברום, שנהג להסתובב בישיבה שלנו דרך קבע. עד היום אני לא יודע מה בדיוק הייתה הסיבה לנוכחות שלו. פעם אמרו שהוא עוזר בגיוס תרומות מחו"ל, פעם לחששו שהוא בעצמו תורם ופעם שיערו שהוא סתם ידיד של ראש הישיבה שאוהב את האווירה הישיבתית. לא היה לו שום מעמד או תפקיד רשמי, והתלמידים אפילו לא רחשו לו כבוד מיוחד כמו לצוות הרבנים, אבל ההימצאות שלו במסדרונות הישיבה הייתה טבעית והוא היה לגמרי חלק מהנוף, וכך יצא שגם הנוכחות שלו בקעמפ עם כל בני משפחתו לא הייתה מוזרה לאף אחד. הסיפור שלי על הר"מ אציל הנפש שהעדיף לשמוע כמה פעמים את המילה פייסבוק מאשר להלבין את פניהם של שחקני ההצגה הוא סיפור על ר' אברום. ר' אברום, האיש והתעלומה, ה"בעלבת", הבלתי רשמי, נטול הפראק והגינונים, הוא האיש שנשאר עם ילדיו עד סוף ההצגה ומחא כפיים ויצא לעשן בקצה המדשאה ואז גם אמר את הוורט העוצמתי על פינחס ועל קנאות לשם שמיים והשבוע שראוי לחכות כדי לבחון את כנותה – וורט ששינה לי ולרבים אחרים את החיים מקצה לקצה. כשעניתי לשואלים שהסיפור שלי הוא בכלל על ר' אברום, יכולתי לחוש מבעד להודעות הטקסט שהם שלחו בתגובה, את האכזבה מכך שבאמת לא היה לנו ר"מ כזה להתפאר בו אבל גם את ה"נו, ידעתי" שלהם.
מה שכן, את זהותו של הר"מ הנאלח ההוא שעמד בפתח האודיטוריום ואמר: מי שקיבל ממני תיירה מתבקש לצאת, כולם זיהו מיד וביררו את שמו רק בבחינת שאלה רטורית. ומכאן להפתעה נוספת ולא צפויה.
ביום שישי, שעות בודדות לאחר שהעיתון עשה את דרכו אל הקוראים, קיבלתי הודעת ווטסאפ ממספר לא מזוהה וזו לשונה (אני משמיט סופרלטיבים):
שלום, עדן יקר, שמי עציון חזאל (שם בדוי) ואני אחד מהשחקנים והמקימים של תיאטרון "סדנא דארעא" (שם בדוי) שהופיע אצלכם במחנה הקיץ ההוא שעליו סיפרת בטורך…
אני זוכר היטב את ההופעה ההיא ומוכרח לשתף אותך שזו אמנם הייתה הפעם הראשונה שחווינו חוויה בלתי נעימה שכזו, אך למרבה הצער לאחריה זה קרה לנו שוב, לא פעם ולא פעמיים. היינו חבורת צעירים נלהבים ונענינו לכל הזמנה. לתומנו חשבנו שהתוכן הערכי שלנו חוצה מגזרים, ולרגע לא שיערנו שהוא עלול להוות פגיעה בעקרונות המקודשים של עולם הישיבות החרדי. אבל, מה שהיה היה. והסיבה שאני כותב לך כעת היא שאולי נזכה יחד לתקן עולם במלכות שד־י. כשנה בערך לאחר התקרית במחנה שלכם קיבלתי טלפון מאדם שהעדיף להישאר בעילום שם, שסיפר כי הוא משמש כר"מ בישיבה ליטאית חשובה בירושלים. לאחר דקות ארוכות שבהן תיאר לי פחות או יותר את שסיפרת בטורך, הוא ביקש ממני שאמחל לו בלב שלם על כך שביקש מתלמידיו לצאת מההצגה שלנו ואולי היה עליו לנהוג בדרך אחרת. כמובן הרגעתי אותו ואמרתי שמעולם לא שמרתי טינה כלפיו או כלפי מישהו, אך הוא התעקש לבקש את סליחתי בפה מלא ואני מילאתי את רצונו. זהו. אני חושב שזהו סוף מעודד ומשמעותי לסיפור שלך, במיוחד בימים אלו של בין המצרים. יישר כוח ובבניין ירושלים ננוחם. אמן.
