המציאות הפוליטית הנוכחית בישראל מוצאת לכאורה את הציונות הדתית באחת מנקודות השיא שלה. מחד, לראשונה בישראל עומד בראשות הממשלה אדם שומר תורה ומצוות, בן לציונות הדתית שגדל כל חייו בערוגותיה אשר עומד בראש מפלגה שמהווה התפתחות פוליטית של הבית היהודי ממשיכת דרכה של המפד"ל ההיסטורית. מאידך, מככבת באופוזיציה מפלגה אשר לא רק רצה בבחירות תחת שם המותג "הציונות הדתית" אלא שגם הצליחה לאחד מרכיבים שונים של הציונות הדתית ולהביאם להוות אופוזיציה לוחמת, מכתיבת דרך וסמן אידיאולוגי ברור וצלול.
ניתן לראות את ההצלחה בעיקר בחלוקה הפוליטית המאפשרת לכל אחד מבני הציונות הדתית למצוא את הבית הפוליטי המתאים להשקפת עולמו, ללא צורך בהכפפת דעתו לחזון האיחוד שאיתו רצה הציונות הדתית במשך שנים ארוכות. חלוקה זו מאפשרת לציבור הליברלי יותר למצוא בית פוליטי במפלגת ימינה ולציבור השמרני יותר למצוא את מבוקשו הפוליטי במסגרת מפלגת הציונות הדתית.
מדובר, אם כן, בתקופת חסד לעולמה הפוליטי של הציונות הדתית וביטוי משמעותי להשתלבותם של בני הציונות הדתית ובוגריה בתפקידים בכירים בציבוריות הישראלית במגוון תחומים. אך בפאראפרזה הפוכה על מאמרו הידוע של לנין "ככל שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב", התחושה הרווחת בציונות הדתית היא ש "ככל שיהיה טוב יותר, יהיה רע יותר". רוצה לומר, הציבור הציוני דתי רחוק מרחק רב מתחושת הישג. להיפך – ישנה תחושה של חמיצות, חוסר שביעות רצון ובעיקר תחושה ששתי המפלגות שלכאורה "נולדו" מתוך הציונות הדתית ואמורות לייצג אותה, לא מצליחות להביא לידי ביטוי את השקפתם הפוליטית של ציבור ציוני דתי רחב.
במספר סקרים שעשינו לאחרונה במסגרת מכון מסקר, עולים ממצאים שמבטאים באופן חד משמעי תחושות אלה. כך למשל 88.2 אחוז מקרב בעלי זכות הבחירה מקרב הציונות הדתית אומרים כי לא יצביעו למפלגה שבה יהיה חבר נפתלי בנט בבחירות הקרובות, כך אומרים גם 76.4% מקרב המצביעים בבחירות האחרונות ל "ימינה" הנמנים על הציונות הדתית.
גם במפלגת הציונות הדתית הממצאים אינם מעודדים. למעלה ממחצית המשיבים בסקר, 54.6 אחוז, אמרו כי יצביעו למפלגת הציונות הדתית בהינתן בחירות חדשות כאשר המפה הפוליטית הנוכחית נשארת על כנה, אבל טענו כי יעשו כך רק בלית ברירה. כך גם 49.3 אחוז ממצביעי הציונות הדתית בבחירות האחרונות אמרו כי הם אינם מרוצים ממהלכים שונים של המפלגה והעומד בראשה שאינם מבטאים את דעתם.
המסקנה המתבקשת היא שחרף ההצלחה הפוליטית הפורמלית של מפלגות הציונות הדתית בבחירות האחרונות, זרמי העומק הרווחים בציונות הדתית מעידים על תחושת חוסר ייצוגיות בקרב אחוז ניכר מבני הציונות הדתית. ניתן להעריך כי בעוד שתי המפלגות הנוכחיות מייצגות היטב כמחצית הציבור הדתי-לאומי ועוד כ-20 אחוז מהציבור הינו מצביע ליכוד, עדיין נותר אחוז לא מבוטל אשר מוצא את עצמו ללא ייצוג פוליטי אשר הולם את השקפת עולמו.
אפיון כוללני אך ממצה של ציבור זה ילמד אותנו כי מדובר בציבור ציוני דתי קלאסי אשר מוצא את עצמו בתווך בין הקצה הליברלי לבין הקצה החרד"לי ומאפייניו הסוציולוגיים הם שמרנות דתית-חברתית והשקפת עולם פוליטית ימנית מחד, אולם כל זה עטוף בעידון וברכות המתנגד לקיצוניות מכל סוג שהוא ולסגנון קולני וכוחני. למעשה, זהו הציבור המפד"לי אשר מהווה את אבן הראשה של הציונות הדתית. אומנם בטלטלות הזמן והפוליטיקה, עבר ציבור זה מהפכים פוליטיים והרפתקאות פוליטיות למכביר, אך בבסיסו הוא נותר נאמן לרוח הציונית דתית המקורית שאותה ייצגה המפד"ל. לכן, על המפלגה לעבור מתיחת פנים ולהתאים את עצמה לימינו, לצד הוקרת העבר המפואר. היא צריכה להיות הגורם המאחד של כל רסיסי המפלגות שהתפצלו ממנה בשנים האחרונות, אחרת היא תרד לתהום הנשייה. עסקני ופעילי המפד"ל והדור הצעיר שלה צריכים להבין שזה הזמן לעדכון גרסה של המפלגה הסרוגה.
ד"ר עדו ליברמן הוא מרצה בחוג לסוציולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי, מומחה לחברה הציונית-דתית ומנהל מדעי של מכון מסקר
