סול אלינסקי (1909־1972) היה רדיקל אמריקני שמאלני בולט, ממוצא יהודי, שהתמחה בארגון קהילות וחתרנות פוליטית. השפעתו הגדולה הייתה מוכרת לרבים מידידיו ויריביו, כולל ביל באקלי, מאבות השמרנות המודרנית בארה"ב, שכינה אותו "קרוב מאוד לגאון" ביכולות הארגון שלו. הילתו הרדיקלית זכתה להכרה פופולרית כאשר חודשים ספורים לפני מותו התפרסם איתו ריאיון של 24 אלף מילים במגזין פלייבוי.
ב־1971 פרסם אלינסקי חיבור בשם "כללים לרדיקל: ספר מבוא מעשי לרדיקלים ריאליסטיים". בספר הוא דן בסוגיות יסודיות של חתרנות פוליטית, כמו חשיבותם של סמלים שמגבשים סביבם את קהילת המאבק, החובה למצוא "אויב משותף", והצורך ב"פעולה ישירה" שמחוללת חיכוך ומתח מלהיטי יצרים, מחריפה את דינמיקת העימות ומייצרת מוטיבציה.
בפרק ה"טקטיקות" בספרו מונה אלינסקי שלושה־עשר עקרונות. האחרון שבהם הוא: "בחר מטרה, נעץ אותה במקום, הפוך אותה לאישית, וקטב אותה". כשהוא מפתח את העיקרון מסביר אלינסקי: "בטקטיקות של עימות יש חוקים מסוימים שהמארגן חייב להתייחס אליהם כאוניברסליים. אחד מהם הוא להצביע על הצד שכנגד ו'לנעוץ' אותו במקום… הנקודה הנוספת החשובה בבחירת מטרה היא שעליה להיות פרסונלית, לא משהו כללי או מופשט… לא ניתן לפתח את העוינות ההכרחית נגד, נאמר, עירייה".
אחרי שהסביר שבשלב הראשון צריך להתביית על דמות אנושית, ממשיך אלינסקי להסביר את הדינמיקה החתרנית. "עם המיקוד הזה מגיע הקיטוב. כפי שציינו כבר, אם מעוניינים בפעולה, כל הנושאים חייבים לעבור קיטוב. ההצהרה הקלאסית על קיטוב מגיעה מישו: 'מי שאינו איתי, נגדי' (לוקאס 23:11)… אדם פועל בנחרצות רק אם הוא משוכנע שכל המלאכים בצד שלו וכל השטנים בצד השני".
אלינסקי מרחיב את הרעיון בדוגמה נבזית אופיינית. כאשר ניהל מאבק נגד מפקח של בתי ספר, הוא מספר, "ליברלים רבים ציינו שאחרי הכול הוא לא היה רשע לחלוטין; הוא הלך לכנסייה בקביעות, היה איש משפחה טוב, ונדיב בתרומותיו לצדקה". אבל, שואל אליסנקי, "האם אתם יכולים לדמיין בזירת העימות שאחרי שטוענים שמאן דהו הוא נבל גזעני, מוהלים את השפעת ההתקפה בהערות מסייגות בנוסח 'הוא הולך לכנסייה, נדיב לצדקה, ובעל טוב'? זו אווילות פוליטית".
קריסה ערכית
בפוליטיקה של השנים האחרונות מתברר שהשפעת השיטות הנבזיות של אלינסקי הולכת וגוברת. יש הטוענים שהטקטיקות הפוליטיות שאימצו הילרי קלינטון וברק אובמה נשענות על "כללים לרדיקלים". ואכן, לא צריך להתמחות ברדיקליזם בניחוח קומוניסטי כדי לזהות את עקרונות המאבק והתעמולה הללו במאבקים של השמאל החדש נגד הימין.
הקצנת התעמולה של השמאל מתרחשת במדינות רבות, אך בישראל היא קפצה כיתה. אולי משום שעשור של שלטון ימין תחת נתניהו והליכוד הוביל את ישראל למצב הכלכלי, המדיני והביטחוני הטוב ביותר מימיה, וכל ההתקפות על מדיניות הממשלה הפכו בתוך זמן קצר לפארסה, כמו תעמולת "הצונאמי המדיני" או זעקות השבר של בנט על הטיפול בקורונה. כשאי אפשר לתקוף באופן רציונלי את המדיניות והישגיה, נשארות רק טקטיקות אלינסקי: "בחר מטרה, נעץ אותה במקום, הפוך אותה לפרסונלית, וקטב אותה".
בנט מתקיף את נתניהו בזמן שהוא מנסה לחקות אותו. הוא מנכס לעצמו את הישגי ראש הממשלה הקודם, בעוד הוא נכשל בטיפול בקורונה, בביטחון ובענייני פנים
המטרה שסומנה לחיצי תעמולת אלינסקי הייתה נתניהו. אין ישראלי שלא נחשף בלא יודעין לטקטיקות הללו במשך שנים רבות. הדימוי של נתניהו צבוע בתעמולה הקיצונית והבזויה – אך היעילה – הזאת, שנשענת כולה על שיטות של המאָסה והשנָאה ואינה בוחלת בשום אמצעי.
הדינמיקה של הקיטוב בישראל צבועה במיוחד, משום שזורעי הריב והמדון מעיזים להאשים בקיטוב את קורבן תעמולתם המתמדת. הם הכפישו, העלילו, האשימו, שיקרו ורמסו כל נורמה, ואז האשימו את מושא תעמולתם בכל אלה. הציניות עולה מדרגה כאשר אותם תועמלנים מנסים להציג היום, אחרי שניצחו בעזרת הטקטיקות הפרועות והקיצוניות ביותר שידעה מדינת ישראל, פנים של "ממלכתיות".
למרבה האירוניה, אלו שהיו חסינים לטקטיקות אלינסקי נוסח "רק לא ביבי" ו"קריים מיניסטר", בעיקר בציבור המסורתי, מוצגים כאנשים נלעגים, חסרי יכולת חשיבה ומוסר. לעומת זאת, אלו שלא הבינו שמוחם נשטף, הגנותיהם נפרצות, ומומחי התעמולה מוליכים אותם למחוזות לא רציונליים, משחקים ברגשותיהם ומשטים בהם, רואים עצמם כ"נאורים".
אלא שכעת מתברר היטב מי הם באמת הנלעגים, כאשר אלה שעלו לשלטון רק בזכות ליבוי השנאה לנתניהו, מתגלים כחסרי תוכן משל עצמם. הנה בנט, ראש ממשלה חסר מהות וחסר מרות, שמוסר לשמאל ולערבים את כל מבוקשם, עלה בשבוע שעבר לדוכן בכנסת, וכמעט כל שהצליח לומר, תוך כדי רעידות והזעה, היה "חבר הכנסת ביבי נתניהו" ו"החמוצים החדשים".
אין לבנט קנה מידה, להוציא נתניהו. תודעתו כרוכה וסובבת דימוי אחד: נתניהו. מכאן מגיע גם ניסיונו הפתטי להקטין אותו בהפגנת זלזול, גם בקריאה בכינויו וגם בתואר "חבר הכנסת". זו הטרגדיה של בנט: הוא לא מסוגל לייצר מדיניות ואג'נדה משל עצמו, ולכן הוא נסוג, חסר אונים, לברירת המחדל שלו, למודוס אופרנדי היחיד שהוא מכיר – התקפת נתניהו.
למרבה השעשוע, בנט מתקיף את נתניהו בזמן שהוא בעליל מנסה לחקות אותו. דפי המדיה החברתית שלו מהדהדים את אלה של נתניהו. הוא מנכס לעצמו הישגים של נתניהו, בזמן שהוא נכשל כליל – על פי המדדים שהוא עצמו קבע כשהיה באופוזיציה – בטיפול בקורונה, בביטחון ובענייני פנים. אפילו את הכינוי "חמוצים" בנט גונב, איך לא, מנתניהו. מסתבר שהשינוי הגדול הוא להיות חיקוי דהוי.
להוותנו, השעשוע נגמר כשמבינים שבזמן שבנט ממשיך לתקוף את נתניהו, הממשלה נכנעת לכל השאר – מהבדואים, דרך ירדן, הממשל האמריקני, האיחוד האירופי ועד למערכת המשפטית.
בנט טען בעבר שהממשלה היא "עשר מעלות יותר ימינה" מממשלות הליכוד. בפועל, בכל פרמטר אפשרי של מדיניות ומינויים, מדובר בממשלת שמאל מובהקת. לפנינו כניעה אסטרטגית לשמאל לאורך כל הגזרה, קריסה ערכית גמורה שכמותה לא ידענו. הממשלה הזאת איננה "עשר מעלות יותר ימינה", אלא 180 מעלות.
אך לבנט נותרה בכל זאת תקווה אחת: להמשיך לאחוז בטקטיקות אלינסקי, כך שהציבור המצומק שעוד תומך בו – תוך השלמה מחפירה עם התנהלותו הנכלולית – לא ישים לב לריקנות המבהילה של תפקידו ותפקודו. תקוותו איננה מפתיעה; כך הרי נבנתה הקריירה שלו: עשר מעלות יותר מאלינסקי.
