רוביק דנילוביץ' מצטייר בדרך כלל כראש העיר החייכן והנחמד של באר־שבע. לכן הנאום הלוחמני שלו לפני כשבוע, בכנס עתודת מנהיגות רפואית לנגב, הפתיע רבים והסעיר את הרשתות החברתיות. "המילים שלי לא תהיינה מדודות", הצהיר בפתח דבריו. "הן יהיו לא מהראש ולא מהלב, אלא מהבטן".
דנילוביץ' טען שמדינת ישראל פוגעת באופן גס ובוטה, לאורך שנים, בזכויות האזרח של תושבי הנגב ובבריאותם. הוא הזכיר שממשלת ישראל החליטה כבר לפני שבע שנים להקים בית חולים שני בנגב, והאשים את פקידי האוצר בטרפוד ההחלטה מטעמים של חוסר כדאיות כלכלית. הוא דיבר על המחסור בכוח אדם רפואי בפריפריה, שנובע גם ממחסור בתקנים ללימודי רפואה, והאשים את המל"ג באטימות מוחלטת לבעיה. הוא הזכיר את התורים הארוכים לריפוי בעיסוק ולקלינאות תקשורת, ותהה מדוע אי אפשר ללמוד את המקצועות הללו גם במכללות בדרום. בקול חנוק הוא סיפר על ניסיונותיו להקים מרכז ראשון לחולי אלצהיימר בנגב על ידי חברה מלכ"רית, וטען שגם בסוגיה זו הוא נתקל בחומת אטימות מצד משרד הבריאות.
הכנס התקיים בבאר־שבע, תחת הכותרת "הנגב במרכז", במעמד שר הבריאות הטרי ניצן הורוביץ. בין השאר הוזכרו בו גם הנתונים על שיעור הרופאים הנמוך בפריפריה. בעוד שבמחוז תל־אביב שיעור הרופאים עומד על 5.3 לאלף נפש, בדרום ובצפון הנתון הוא 2.1 רופאים לאלף נפש. הדוברים בכנס הזהירו ששיעור הרופאים ביחס לאוכלוסייה צפוי לרדת בעשור הקרוב בכל הארץ, בעקבות הזדקנות האוכלוסייה ופרישת רופאים, וטענו ששיעור הרופאים הפוחת יורגש בפריפריה באופן קיצוני יותר. בנוסף, רפורמה במשרד הבריאות בתחום הכשרת הרופאים הקשיחה לאחרונה את התנאים להכרה בלימודי רפואה בחו"ל. מכיוון שנתח גדול מהרופאים בפריפריה הם בוגרי בתי ספר לרפואה שנפסלו על ידי הרפורמה, צפוי מחסור אדיר ברופאים דווקא בצפון ובדרום, האזורים שהכי זקוקים להם.
דנילוביץ' תיאר את הסיבות להזנחת שירותי הבריאות בנגב באופן מעניין. "אנחנו תושבי הנגב נמצאים בקונצנזוס, כולם אוהבים אותנו. אם היינו קבוצת לחץ, היה לנו יותר קל. בכל קווי יסוד של כל ממשלה מדברים על הנגב, אבל שם זה מסתיים. כשצריך לתת תקציבים ולהקים פרויקטים מחוללי שינוי, כל אחד חוזר לייצג את הסקטור שלו".
יש הרבה מן האמת בטיעון של דנילוביץ". קשה למצוא גורם שיתנגד לקידום הבריאות בנגב, אבל דווקא בגלל ההסכמה הנרחבת, הנושא לא מיוצג במערכת הפוליטית ולא מדובר בכלי התקשורת.
"תושבי הנגב נמצאים בקונצנזוס, כולם אוהבים אותנו", אמר דנילוביץ'. "אם היינו קבוצת לחץ, היה יותר קל. כל ממשלה מדברת על הנגב, אבל שם זה מסתיים"
ניקח לדוגמה את סוגיית בית החולים השני בנגב. ועדה ציבורית בראשות פרופ' ארנון אפק המליצה בשנת 2014 על הקמת בית חולים נוסף בנגב, בעקבות התחזית לגידול משמעותי במספר התושבים. הוועדה קבעה שהוספת עוד מיטות לסורוקה תפגע ביעילותו, וכי צריך להקים בית חולים ציבורי חדש. כפי שכתבתי פה בעבר, מעבר למחסור במיטות ובכוח אדם בסורוקה, דרוש בית חולים נוסף בנגב כדי שתהיה לסורוקה תחרות. אם חולה בירושלים לא מרוצה מחדר המיון של הדסה עין כרם, הוא יכול ללכת לשערי צדק. אם אישה חיפאית איננה מרוצה מחדר הלידה בבית החולים רמב"ם, היא יכולה ללדת בבית חולים הכרמל. אם חולה בגוש דן לא מרוצה ממנתחי הלב של בילינסון, הוא יכול ללכת למנתח באיכילוב או בתל השומר. אבל אם חולה בבאר־שבע או ביישוב אחר בנגב אינו מרוצה מחדר המיון של סורוקה, אין לו לאן ללכת. כשאין לך מתחרים, יש לך פחות סיבות להתאמץ ולהעניק שירות איכותי ומקצועי ללקוחות שלך. אי אפשר להשלים עם המציאות שבכל אזור במדינת ישראל יהיו כמה בתי חולים, ורק בנגב, שבו מתגוררים קרוב למיליון איש, יהיה בית חולים אחד.
המכרז להקמת בית החולים השני בנגב היה אמור לצאת עד ספטמבר 2016, אבל בינתיים ועדת ההיגוי להקמת בית החולים לא הכריעה על מודל המימון וההפעלה שלו, וכתוצאה מכך גם המכרז טרם פורסם. גם המשבר השלטוני של השנתיים האחרונות לא תרם לקידום הקמת בית החולים החדש, אבל נראה שיותר מכול, לבית החולים הזה חסר לובי פוליטי.
ממשלת ריפוי
בימין נהגו בשנתיים האחרונות להזכיר לנתניהו שוב ושוב את אי־קיום ההודעה שלו מאוקטובר 2018 על פינוי חאן אל־אחמר, אבל אף אחד לא טרח להזכיר לו את אי־קידום החלטת הממשלה משנת 2014 על הקמת בית חולים שני בנגב. להקמת היישוב אביתר יש לובי פוליטי חזק בכנסת, שידאג להזכיר לממשלת בנט־לפיד את התחייבותה להקמת ישיבה במקום, אם השטח יוכר כאדמות מדינה. על משבצת הקרקע שעליה אמור לקום בית החולים בנגב אין שום מחלוקת. אולי בגלל זה גם אין גופים פוליטיים שיעמדו על המשמר וייאבקו כדי שבית החולים הזה יוקם.
אמנם יש ראשי רשויות בנגב, כמו דנילוביץ' ואחרים, הפועלים לקידום הקמת בית החולים. חשוב להזכיר גם את מועצת הנגב, המאגדת של הרשויות בדרום, שהגישה עתירה לבג"ץ בעקבות העיכוב בהקמת בית החולים. ועדיין, המציאות הישראלית מוכיחה שבלי לובי פוליטי חזק וסיקור תקשורתי משמעותי, מהלכים לא זזים.
כשמשווים את מידת ההירתמות של הימין והשמאל לקידום בית החולים השני בנגב, לשמאל יש בינתיים יותר קבלות. ההחלטה על הקמת בית החולים התקבלה כשאת משרדי הבריאות והאוצר איישו יעל גרמן ויאיר לפיד, אנשי יש עתיד. פחות משנה לאחר מכן הימין חזר לשני המשרדים הללו, ומאז בית החולים תקוע. הממשלה החדשה הכניסה את הקמת בית החולים בנגב לקווי היסוד שלה, וכעת עליה חובת ההוכחה. להקמת בית חולים חדש נדרשות כעשר שנים, כך שהשרים החדשים לא יזכו לגזור את הסרטים בבאר־שבע, ועדיין, מממשלה שהכריזה על עצמה כ"ממשלת ריפוי", מצופה לדאוג לצורכי הריפוי של אזרחיה, במובן הפשוט של המילה.
במקביל מותר לצפות גם מהאופוזיציה שתדרוש זאת מהממשלה. אנשי הליכוד ומפלגת הציונות הדתית דווקא מזכירים את הנגב לא מעט בחודש האחרון. כל יומיים הם מקוננים מחדש שהנגב נמכר למפלגת רע"ם. כדאי שיזכרו שחוץ מהסוגיה הבדואית, יש עוד דברים שמטרידים את תושבי הנגב.
