תהליך מעניין עובר על התקשורת הישראלית. בניגוד לציניות שמאפיינת אותה בימים כתיקונם, היא החלה להפגין התלהבות רבתי מעניינים של מה בכך. "הודעה משותפת" של שניים־שלושה משרדי ממשלה היא נושא לציוצים משתפכים, ושיתוף פעולה בין משרדים הוא ביטוי לגאולה. גם ראש הממשלה החדש נראה מתפעל מעצם יכולתה של הממשלה לתפקד. "דברים זזים", הוא מתרשם, והעיתונות מדווחת שהוא מבסוט, מאושר ומלא נחת מהפעילות הנמרצת, העשייה והרצון הטוב של הממשלה בראשותו.
אבל עם כל הכבוד להתרגשות, האמת פרוזאית יותר. אחרי שנתיים של כאוס פוליטי ושלוש שנים מאז עבר התקציב הקודם, נושאים רבים הצטברו בצנרת. כעת, משהוקמה ממשלה, השרים החדשים חותמים על צווים, מינויים ותוכניות שגובשו זה מכבר והמתינו לקידום. נראה שאחרי 12 שנים של ממשלות נתניהו, אף אחד – כולל יריביו המרים, מתברר – לא היה משוכנע עד הסוף שהמדינה אכן תצליח לפעול בלעדיו, אבל העובדה הפשוטה היא שהממשלה, על המנגנון הפקידותי העצום שלה, לא עוצרת לעולם. היא ממשיכה לעבוד גם כשהשרים מתחלפים, מתפטרים או עסוקים בקמפיין בחירות. הפעלתנות נחמדה, אבל כדי להצדיק את מקומה בהיסטוריה ממשלה צריכה להיות ממשלה טובה, לא סתם מתפקדת. חובת ההוכחה עליה, ועם כל הכבוד לרצון הטוב ולאושרו של בנט, טרם ראינו הוכחה כזאת.
הפעלתנות הנמרצת במשרד האוצר, למשל, היא עדיין ברמת ההצהרות בלבד. טיוטת חוק ההסדרים שפורסמה לפני שבוע אכן מכילה רפורמות מבניות חשובות ושינויי מדיניות נדרשים, אבל כל עוד אין תקציב וחוק הסדרים – הכול כתוב על הקרח. לפחות בחלק מהנושאים, מתברר שבין דיבורים למעשים יש לעיתים דרך ארוכה. כך למשל, מכיוונו של השר ליברמן יצאו הצהרות על העלאת גיל הפרישה לנשים, צעד קריטי לפנסיה של נשים ולכלכלת ישראל, שנבלם שנים רבות בלחץ ארגוני הנשים. הצעה חשובה אחרת המופיעה בטיוטת חוק ההסדרים, ושנועדה לצמצם את העומס בכבישים, היא הטלת אגרות גודש.
אבל משתי ההצעות הללו התנער השבוע ליברמן במידת מה. אגרות גודש לא יקודמו "אם משרד התחבורה יתנגד" (ספוילר: הוא יתנגד), וגם בנוגע לגיל הפרישה לנשים נמסר כי ליברמן "תומך אבל ינסה לגבש הסכמות". אפשר לנחש שממשלה שמרב מיכאלי ותמר זנדברג הן חלק חשוב בה תתקשה לקדם מהלך כזה, אבל נשמח להתבדות. מהטיוטה נעלמה גם רפורמה מקיפה בענף החקלאות שהופיעה בה לפני שנה, בגרסה שפרסם ישראל כ"ץ ודומה להפליא להצעתו הנוכחית של משרד האוצר בראשות ליברמן. הרפורמה החשובה הזאת הייתה צפויה לצמצם עלויות של תוצרת חקלאית ולהפחית רגולציה ממשלתית בתחום, אבל כרגע היא לא קיימת.
ליברמן לא מתכוון להעלות מיסים, ומנגד גם לא לקצץ בהוצאות הממשלה. הוא מצהיר שלא יגדיל את הגירעון המבני, ושהוא שואף לצמצם את החוב הלאומי שטיפס אל מעבר לטריליון שקלים. כל ההצהרות והכוונות הללו פשוט לא מתכנסות למדיניות אחת. ברור שהדרישות התקציביות של הממשלה החדשה והנמרצת יעלו לשמיים, וכשהממשלה תלויה בכל אחד מחבריה, קשה יותר להגיד לא. אם לא מפחיתים בהוצאות ולא מגדילים את ההכנסות – לא יהיה צמצום של הגירעון. ליברמן רוצה להגדיל את הצמיחה, ובאמצעותה גם את ההכנסות הממשלתיות, בלי להעלות מיסים. זוהי יותר משאלת לב מאשר תוכנית כלכלית בעלת סיכוי של ממש. צמיחה גבוהה לאורך זמן היא לא דבר שפשוט כל כך להשיג, ושאיפה לקטוף את הפירות של הצמיחה הזאת כבר בתקציב 2022 היא לא תוכנית עבודה רצינית. כל עוד ליברמן מותיר את הגירעון המבני על כנו, ואולי אפילו מגדיל אותו בניגוד להצהרותיו הנוכחיות, גם הבור התקציבי יישאר בעינו.
באופן מפתיע, גם הפוליטיקאים החרדים התנגדו להורדת גיל הפטור, צעד שמקל לכאורה על בוחריהם. האיום בגיוס סייע להשאיר את החרדים בישיבות הרבה יותר מהוראות הרבנים
בכל שנה דיוני התקציב הם כאוס של מאבקים פנימיים בין משרד האוצר לשאר משרדי הממשלה. חלק ניכר של התוכניות לא שורד במאבק הזה, קל וחומר כששר האוצר מודיע מראש שאין לו כוונה להילחם עליהן אם המשרד הרלוונטי מתנגד. בלי נחישות אמיתית של שר האוצר לצאת למאבק, נישאר רק עם ביטול הטבות לחרדים שליברמן יכול לקצץ באין מפריע מכיוון שהן בסמכות משרדו, ובהיעדר חרדים בקואליציה אין מי שיעצור אותו.
הסנונית הראשונה נראתה כבר בשבוע שעבר, עם הכנסת הקריטריון של מיצוי כושר השׂתכרות, שימנע ממשפחות שאביהן לומד בכולל סבסוד למעון יום. הצעד הזה צפוי לחסוך לקופת המדינה סכום לא מבוטל של כ־400 מיליון שקלים, ויש בו פוטנציאל חשוב לשיפור שוק התעסוקה, אבל לא זו המהפכה שלה חיכינו.
אישור תקציב הוא לא דבר של מה בכך, אבל גם אחרי שלוש שנים בלי תקציב לא צריך לחגוג את עצם קיומו. שר האוצר צריך להיבחן על איכותם של התקציב וחוק ההסדרים, הרפורמות שהם כוללים ואלו שנגרעו מהם, ויכולתם לייצר כלכלה חזקה יותר ולשמור עלינו מפני זעזועים.
גזר במקום מקל
בסצנה מפורסמת בסדרה "פולישוק", יועצו של הפוליטיקאי החילוני מגיע להסכמה חשאית עם עמיתו החרדי: הוא יעלה חוק אנטי־חרדי, החרדים יתנגדו ויקראו לו אנטישמי, התקשורת תיהנה מהסערה, וכל צד יצא גיבור מול בוחריו. נדמה כי מערכת היחסים של שר האוצר עם המפלגות החרדיות בנויה מחומרים דומים.
עם כניסתו לתפקיד הצהיר ליברמן כי הוא מתכוון לעודד את החרדים לצאת לשוק התעסוקה, והחל בביטול הסבסוד של מעונות יום למשפחות אברכים. כצפוי, הצעד הזה תובל בהרבה רטוריקה לוחמנית. "מי שפוגע במגזר החרדי הוא הנהגת ש"ס ויהדות התורה", אמר השבוע שר האוצר. "הם היו רוצים להשאיר את כל הציבור החרדי ללא השכלה וללא הכנסה, שיהיו תלויים בקצבאות, תמיכות וגמ"חים. ככה הם משאירים אותם כקהל שבוי". החרדים הגיבו במתינות אופיינית. "זוהי ממשלת זדון רפורמית שהחליטה לאמץ את מדיניות איווט האיום במלואה, כדי לדכא ולמוטט את ציבור האברכים לומדי התורה – עילית הציבור החרדי", אמר למשל ח"כ יעקב ליצמן. בינתיים הלחץ הציבורי ואולי שיקולים פוליטיים שונים הביאו לכך שיישום הצעד הזה נדחה בחודשיים, מספטמבר לנובמבר.
הצעד של ליברמן מוּנע כנראה לא מעט משיקולים פוליטיים, אבל זה לא אומר שהוא לא צודק. החברה החרדית אכן כלואה במערכת תמריצים שמדינת ישראל יצרה במו ידיה, ושמשאירה אותה בעוני. זו כוללת תמיכות וקצבאות מסוגים שונים, שמאפשרות את אורח החיים החרדי: ילודה גבוהה, גברים שאינם עובדים לפרנסתם, ודורות שלמים שאינם רוכשים כלים לעולם התעסוקה המודרני. זכותה של חברה להגדיר את סולם הערכים שלה, ולא תמיד יש טעם להתנצח על אמונות ודעות; אבל כשמדינת ישראל מסייעת להנצחת אורח חיים מסוים ומתגמלת אותו בנדיבות, לגיטימי בהחלט לדון בהצדקה לכך ואף לפעול לשינוי.
ישנם דברים רבים שהממשלה הזאת לא יכולה להשיג. היא לא תחיל ריבונות כפי שהיו רוצים אולי באגף הימני שלה, לא תשפר את מעמדה של ישראל בעולם, לא תמנה שופטים שמרנים לבית המשפט העליון, וכנראה גם לא תקדם רפורמות גדולות לטובת כלכלה חופשית יותר. אבל נושא אחד חשוב לעתיד המדינה נמצא בתוך טווח האפשרויות שלה: שיפור מצבה הכלכלי של האוכלוסייה החרדית, שנציגיה אינם משתתפים בקואליציה. את אחד המהלכים החשובים בעניין הזה ליברמן מתכוון לבצע בקרוב: הורדת גיל הפטור מצה"ל לתלמידי ישיבה חרדים מ־24 ל־21.
כיום, תלמידי ישיבות חרדיות זכאים לדחיית שירותם בצה"ל במסגרת הסדר "תורתו אומנותו". המסלול הזה מחייב אותם ללמוד תורה באופן בלעדי, בלי לעבוד או לרכוש מקצוע. אם יבחרו לעזוב את ספסל הלימודים, הם יצטרכו לעבור בבקו"ם. כל זה עד גיל 24, שבו הם מקבלים פטור מגיוס בלי תנאים, ויכולים לצאת לעבוד או לרכוש השכלה. אלא שבגיל 24 הצעיר החרדי הממוצע כבר נשוי ובעל משפחה שהולכת וגדלה, ובמצב הזה רכישת השכלה והשלמת פערים הן כבר אתגר מורכב בהרבה. אם יעזוב את הישיבה יאבד גם את שלל התמיכות שמקבל אברך, שאולי אינן גדולות אבל מספקות הכנסה כלשהי. בשלב הזה חרדים צעירים רבים מתקשים לעזוב את הישיבה, ונשארים במסלול הבטוח שגם מקנה להם הערכה מסביבתם. אם גיל הפטור ירד ל־21 הם יוכלו לצאת לעבוד או לרכוש השכלה כאשר האפשרויות העומדות לפניהם עדיין פתוחות יותר, בלי לוותר על אורח חייהם ובלי להידרש לגיוס לצה"ל.
במשך שנים, מנטרת השוויון בנטל מנעה את השינוי הנדרש הזה. מעמד הביניים החילוני, שמתגייס לצה"ל ונותן שלוש שנים מחייו להגנת המולדת, סירב לתת יד למה שהוא רואה כהשתמטות. גם צה"ל סירב לאפשר את הורדת גיל הפטור, שמשמעותה בפועל היא פטור מחובת גיוס לאוכלוסייה שלמה. זה כשלושה עשורים מדינת ישראל מנסה לגייס את הצעירים החרדים כדי לשמר את אתוס צבא העם, בלא הצלחה של ממש. גיל הפטור הגבוה, שאמנם ירד במהלך השנים, לא סייע להעלות את שיעור הגיוס אלא את מספרם של הצעירים החרדים שנשארים בתלם, תלויים במסגרת הישיבתית. זו הסיבה שבאופן מפתיע משהו גם הפוליטיקאים החרדים התנגדו להורדת גיל הפטור, צעד שבמהותו מהווה הקלה על ציבור בוחריהם. האיום בגיוס סייע להשאיר את החרדים בישיבות הרבה יותר מהוראות הרבנים, אך דרישת השוויון החילונית לא אפשרה לבטלו.
בשנים האחרונות נראה שחל שינוי בגישת המדינה לסוגיית ההשתלבות של האוכלוסייה החרדית. במקום להכריח את החרדים לרכוש השכלה, להתגייס ולהתפרנס, מדינת ישראל מנסה לתמרץ אותם לעשות זאת. היא שפכה מיליארדים על מסלולים מותאמים בצה"ל, תוכניות ייחודיות באקדמיה, מרכזי הכשרה מקצועית ופרויקטים לעידוד יזמות חרדית. אגפים שלמים במשרדי הממשלה מוקדשים לשאלת התעסוקה החרדית. אבל מה שיעשה את העבודה טוב יותר, הוא שינוי מבנה התמריצים.
דרושה סבלנות
רבים משוכנעים שהחברה החרדית מונעת מאידאולוגיה נוקשה, וכי כלֵי מדיניות לא ישנו את עקרונותיה. הם לא יוותרו על המשפחות הגדולות ועל לימוד התורה, שכן אלו ערכים מקודשים בעיניהם. אבל האמת היא שגם חרדים מגיבים לתמריצים כלכליים. ההוכחה הטובה ביותר היא הקיצוץ שנעשה בקצבאות הילדים ב־2003, שהפחית אלפי שקלים מהכנסתה החודשית של משפחה חרדית עם שישה־שבעה ילדים. השינוי בחברה החרדית היה דרמטי: החרדים יצאו לעבוד, בעיקר הנשים, ששיעור התעסוקה שלהן עלה מ־49% לכ־77%, אבל גם בקרב הגברים החרדים – מ־35% ל־52%. אבל התופעה המעניינת יותר הייתה ירידה בילודה החרדית. בעשרים השנים האחרונות מספר הילדים הממוצע במשפחה חרדית ירד מ־7.6 לכ־6.5 ילדים. בתחילת שנות השמונים המספר עמד על כ־5.5 ילדים. בניגוד למה שנהוג לחשוב, חרדים מתאימים את עצמם לאילוצים הכלכליים גם בסוגיות הקשורות לילודה ותעסוקה.
התמריצים הללו המשיכו את פעולתם עוד עשור קדימה, עד לקואליציית בנט־לפיד הראשונה ב־2013. שר האוצר יאיר לפיד עשה אז שורת צעדים שנועדו להפחית את התמיכה הממשלתית במשפחות החרדיות – בהם הפחתה נוספת של קצבאות הילדים, הפחתה בתמיכות לאברכים, וכן שלילת הסבסוד למעונות יום לאברכים שאינם עובדים. כן, אותו צעד שליברמן הכריז עליו בשבוע שעבר.
הבעיה בצעדים הללו היא שהם קצרי טווח ואפשר להופכם בקלות. מבחן תמיכה תלוי בחתימה של שר, ושרים כידוע באים והולכים. ב־2015, מיד עם כניסתם המחודשת לממשלה, הפכו הפוליטיקאים החרדים את כל הגזרות של לפיד, החזירו על כנן את כל ההטבות ואף הוסיפו עוד כמה. זהו מלכוד 22 של הפוליטיקה הישראלית: ממשלה עם החרדים מתקשה להוביל צעדים שיוציאו אותם לשוק העבודה, אבל ממשלה בלעדיהם ממותגת כ"ממשלת שמד" שמנפיקה גזרות אנטישמיות. כל צעד של ממשלה כזו מחזק אצלם את התחושה שהמדינה מנסה להחריב את עולמם, וגורם להם להגביה עוד יותר את החומות.
המפתח לשינוי אינו בחקיקה אנטי־חרדית, אלא בשינויים מבניים שישנו את מערכת התמריצים לטווח הארוך. הורדת גיל הפטור אינה קיצוץ בתקציבים שאפשר להחזיר, אלא שינוי שמאפשר בחירה. ירצו הצעירים להישאר בישיבה גם אחרי גיל 21? איש אינו מונע זאת מהם, אבל תהיה להם גם חלופה שאינה כרוכה בשירות חובה של שלוש שנים.
ככל שפוליטיקאים ניסו לשנות את הקהילה החרדית חזק יותר ומהר יותר, כך היא התבצרה יותר בתוך אורחותיה. השינויים שקרו – והם היו רבים – קרו מתוך החברה, בתגובה לכורח המציאות. אי אפשר לפרנס 12 ילדים עם משכורת של מורה ובלי קצבאות? אז מביאים רק שבעה ילדים. אי אפשר לקנות דירה עם קצבת אברך? אז לומדים מקצוע וקובעים עיתים לתורה בשעות הערב. הורדת גיל הפטור תסייע לעידוד התעסוקה יותר מאלף תוכניות להכשרה מקצועית.
מה שדרוש למדינת ישראל הוא אורך רוח. שינויים בחברה החרדית הם עניין למדיניות ארוכת טווח, לא לצעדי אינסטנט. השינוי יתחיל דווקא מיציאה לעבודה; רק אחר כך תבוא ההשכלה, כאשר הורים יראו שהם מתקשים למצוא עבודה איכותית ולשפר את שכרם, וידאגו שהדור הבא כן ירכוש השכלה. בסוף, אחרי השילוב בתעסוקה, בהשכלה ובחברה הכללית, יבוא גם הגיוס. סבלנות.
