הרב שלמה וילק מזהה סכנה דווקא באהבת חינם

שמעתי פעם את מוקי צור מצטט את מרטין בובר, באמירה הבאה: "המהפכה הצרפתית הביאה לעולם את השילוש הקדוש של האזרחות, 'חירות, שוויון ואחווה'. החירות הלכה מערבה ושכחה את השוויון, השוויון הלך מזרחה ושכח את החירות, וכולם שכחו את האחווה'. הדבר נכון כפליים לעם היהודי. היינו עם של חירות מראשית הדרך, וערך השוויון היה נר לרגליה של ההלכה בדינים רבים כמו שמיטה, עבדים, חלוקת קרקעות לשבטים ועוד, אולם את האחווה לא תמיד זכרנו, ושכחה זו הביאה לכל חורבנות ישראל. בשנאת חינם חרב ביתנו.

שלושה מוקדים עמדו במרכז הדרמות היהודיות לאורך הדורות: האחד הוא ההלכה, דיני שמיים וארץ שעיצבו את קורות העם היהודי ואת אורח חייו. אך ההלכה, שהייתה למקור מים חיים ולמקור מחלוקת וקנאות, הלכה והסתגרה, עד שהייתה לרבים במאות האחרונות למקור מחנק וצמצום. השני הוא החוכמה, שגלשה מירושלים ואתונה, בבל ומצרים, והפכה את העם היהודי לעם חכם ונבון. אך החוכמה גם הטעתה ובלבלה, הותירה בלבול ואטימות לב.

השלישי היה האהבה, שעליה מדברים התורה וחכמים עד בלי די, והיא מעולם לא נשתקעה בנו. עם אחד מפורד בין העמים ומפורר בתוכו. תופעות של קנאות ושנאה והתעמרות בתוכנו הם שהביאו לחורבן. שני הקודקודים, התורה והחכמה, גדלו בנו, ואילו האהבה לא פרצה דיה אל הלבבות. אמונות ודעות היו לרועץ לשלום, מתחפרות בתוך עצמן, בטוחות באמיתותן ומפלגות בין אדם לאדם, בין דם לדם.

הזכות להישמע

בצפת נולדה האפשרות לאהבה. בדברי תלמידיו של האר"י הקדוש התגלה הסוד, והוא כי הקפדנות מולידה שנאה וגאווה, והסבלנות ענווה ושלמות. הסבלנות היא היכולת לראות את הטוב שבאדם ואת הנבחר שבכל דעה. מעולם בינארי של שנאה העומדת מול האהבה, שטן המתייצב מול א־לוהים, ביררה תורת האר"י כי אין באמת סטרא אחרא, אלא בעיני מי שחי בעולם בינארי. ומי שחי בעולם בינארי, לימד ר' חיים ויטאל, הרי א־לוהיו חצוי, וממילא אין בעולמו אלוהים.

מול תורה מופלאה זו עמדו הדברים הרדודים המיוחסים לפילוסוף וולטר (הלא הוא פרנסואה־מארי ארואה, צרפת, המאה ה־18), שכולם מצטטים אותם, מימין ומשמאל: "אני סולד מדבריך, אך אגן עד מוות על זכותך לומר אותם". אלו דברים מקוממים ורעים. הסובלנות החליפה את הסבלנות, החירות הביסה את האחווה. המודרנה הביאה עימה את החירות לדבר, אלא שיחד עימה נולדו האדישות וחוסר היכולת ואי־הרצון להקשיב. לא הדיבור מעניין, לא ההקשבה חשובה, אלא רק עצם הזכות לדבר, בלי להישמע באמת. אסור להשתיק, אסור לפגוע, אבל אני סולד מדבריך.

גישה זו עברה לעברית במושג "אהבת חינם". חז"ל דיברו על שנאת חינם, והנה קם במאה ה־19 המושג ההפוך "אהבת חינם", שעל פניו נשמע סובלני ומכיל. אלא שבדומה לדברי וולטר, גם מושג זה משחרר מן הצורך לכבד ולהקשיב. אין ערך בי כבר פלוגתא, אבל אני זכאי לאהבה מעצם איזו זכות ערטילאית המאיינת את עצמי ואת דבריי, ורק אוהבת איזו ישות מטאפיזית שבי, לא אותי. שנאת חינם לפחות איננה מתכסה באצטלה או בחולצה שכתוב עליה שיש לבנות את האומה באהבת חינם, סיסמה המאפשרת ללובשיה לשנוא בלבוש של אהבה.

איני רוצה שתאהב אותי אהבת חינם, אני רוצה להיות ראוי לאהבה הזו. אהבה שנובעת מדבר שיש בי, ולא מן הדבר הגנרי (והגזעני) שנמצא בתוך שנינו ובגינו אתה אוהב אותי כי אתה אוהב את עצמך. אני רוצה שתאהב אותי כי אולי יש בדבריי איזה חידוש שאתה זקוק לו, דבר אחד שלמרות כל טעויותי וכישלונותי תוכל להסכים ולהזדהות איתו ולאהוב אותי בזכותו. ואם אין בי דבר, ואין א־לוהים בקרבי, שנא אותי. לפחות לכבוד הזה אני ראוי, שלפחות השנאה תזהה בי בי משהו מיוחד ואחר, מקורי ונועז, שאתה שונא. רק אל תגיד לי אהבת חינם.

אכן, הראי"ה קוק השתמש במושג "אהבת חינם", ולעיתים המושג הזה מיוחס לו. כך כתב הרב: "אם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם" (אורות הקודש ג, שכג). אולם אין חולק שהאהבה שאהב הרב את כל החי והיצור לא הייתה אהבת חינם אלא אהבה של אמת, של הקשבה והערצה וחיפוש אחרי הטוב ולימוד זכות. את הרשעים אהב כי הכפירה שבהם הייתה גדולה מן האמונה של רבים בעולם התורה, את הגויים אהב שהרי יופיו של יפת חשוב באוהלי שם. גם את בעלי החיים ואת הצומח אהב, לא באהבת חינם, אלא באהבה יקרה ועמוקה של הקשבה ושיח, וגם אכזבה וביקורת. אהבת החינם של הראי"ה נובעת מן הדיבור והקירבה, ולא למרות אלו.

רשת ביטחון

השמאל הישראלי הלך אחרי וולטר, ולימד אותנו עשור של שנאה וקנאות והפגנות, בלי יכולת להודות על הטובה. באצטלה של זכות הבעת הדעה נסתמו פיות, ביישור קו וציפוף שורות נסתם מוחם של האנשים החושבים. והימין, שהלך אחרי אותה סיסמה ריקה של אהבת חינם במובנה הרדוד, העמיד מול השנאה משמאל ביצורים דומים של ניכור, פחד, סיסמאות של בגידה ודרישות להוריד כיפות, כי הרי יש רק דרך אחת ללכת בה – דרכם שלהם. הכול בגלל האהבה.

הקשבנו, רבים מאיתנו, לזכות המקודשת לדבר, בלי זכות מקודשת להישמע. הלכנו שולל אחר הזכות המוענקת לכל יהודי לאהבת חינם, אהבה המרוקנת כל תוכן מחייו, שהרי מה שניתן בחינם גורם רק לבושה.

רובנו לא משחקים את המשחק הזה. רובנו יכולים לשמוע, ללמוד וללמד. רובנו רוצים להיות ראויים לאהבה. מחלוקות קרעו את עם ישראל, חרבנו שוב ושוב בגלל שנאת חינם, אך לא באהבת חינם ניבנה. רבי חיים ויטאל קרא קריאה זו לפני ארבע מאות שנה, קריאה ששמע הבעש"ט ואחריו הרב קוק, אולם התלמידים לא נזהרו בדבריהם והתחייבו גלות וקללה. רק באהבה ראויה ויקרה ניגאל.

לאוהבי החינם ולמצטטי וולטר יש תפקיד חשוב בחברה: הם משמרים את רשת הביטחון של השנאה שלא תהפוך למלחמת אחים, הם משרטטים גבולות שבתוכם אפשר לדבר ולקוות שיהיה מי שגם יקשיב ולא רק יכיל. והחשוב ביותר, הם הכלי היעיל ביותר נגד האדישות שהיא חמורה מאהבה או שנאה חינמיות. אבל הם מייצרים רגשי נחיתות וייסורי מצפון לאלו שמוכנים לשמוע, לאלה שחיים בתוך עולם מורכב יותר, לאלו הסבורים בטעות כי הקשבה היא בינוניות, אלו שגרמו להם להאמין שהם לא רציניים מספיק, במקום להבין כי הבינוניות והרדידות היא בקצוות ולא באמצע.

בימים של בין המצרים יש צורך באהבה יקרה, תובענית, שדורשת הקשבה ודיאלוג אוהד. כל מה שבחינם ימשיך לאיים על עולמנו. בשנאת חינם חרבנו, באהבה יקרה ניגאל.

הרב שלמה וילק הוא ראש ישיבת ההסדר אור תורה מחניים ורב קהילת עמק רפאים בירושלים