סרטו של גדעון (גידי) דר, "אגדת חורבן", שיצא בימים אלה אל האקרנים, מתאר את חורבן ירושלים בידי אספסיאנוס וטיטוס ואת חורבן המקדש, על רקע מחלוקת הכתות בעת המרד ברומאים. מחלוקת זו מוצגת בסרט, וקרוב לכך גם במציאות ההיסטורית הידועה לנו, בשני צירים: האחד, מחלוקת המורדים עם אנשי השררה והשלטון, הכוהנים והעשירים. והשני, המחלוקת בין הקנאים – אנשיו של יוחנן מגוש חלב, שחתרו להישגים ריאליים במלחמתם ברומאים וביכולת לעמוד במצור הממושך, ובין הסיקריים – אנשיו של שמעון בר גיורא, שחתרו להישגים צבאיים מיידיים מכוח מלחמת חורמה ברומאים ובעשירים, בתחושה של הכול או לא כלום.
בזכות יופיו המרהיב של הסרט, המצויר ביד אמן כה מוכשרת, הוא מצליח לחרוט את מסריו בלב הצופה בעט ברזל ובציפורן שמיר. שלושה מסרים חשובים עולים בו בעוצמה: א. תפקידם המרכזי של המקדש ושל עבודתו בלב האומה, ועמידתו של תפקיד זה בסוף ימי המקדש מול שאלות הצדק והיושר, כפי שאנו מכירים מנבואותיהם הקשות של ישעיהו (פרק א) וירמיהו (ז) בימי בית ראשון; ב. הקשר בין חדלונם המוסרי־חברתי של אנשי ההנהגה המדינית וכוהני המקדש, ובין צמיחתם של ארגונים אנרכיסטיים ששולטת בהם החרב המונפת ולא כוח ההיגיון; ג. ההבדלים האידיאולוגיים בין ארגוני הקנאים, והאופן שבו הבדלים אלה, ושאלת מי בראש, התפתחו למלחמת אחים ללא תכלית. במסר זה עולה מן הסרט בעקיפין, ללא אמירה מפורשת, השוואה קשה למה שקורה היום בחברה הישראלית, והשאלה להיכן כל זה עלול להוביל. האשמה בסרט אינה מוטלת במפורש על מי מן הצדדים, אלא על אי יכולתם לקבל איש את רעהו.
המושג "שנאת חינם", ערב החורבן השני, בא לידי ביטוי בולט בשנאה שפרצה בין שני מפקדי המרד בגליל – יוסף בן־מתתיהו ויוחנן מגוש חלב. שניהם היו חברים ובעלי ברית לנשק, עד לכיבוש הרומאי של הגליל. יוחנן נמלט עם אנשיו לירושלים כדי להגן עליה וכדי להמשיך להילחם ברומאים. יוסף בן מתתיהו, שהפך ליוספוס פלאוויוס, נכנע, מסר עצמו בידי הרומאים, שימש מטעמם כ"משכנע הלאומי" לכניעה לרומאים, בעיקר בעמידתו מול מגיני ירושלים, ושימש כסופרו האישי של טיטוס וממילא כמצדיק את מעשיו. שנאתו התהומית של פלאוויוס לחברו לשעבר, יוחנן מגוש חלב, באה לידי ביטוי חריף בספרו על החורבן "תולדות מלחמת היהודים ברומאים", ולקורא קשה להבדיל בין יוחנן ואנשיו ובין שמעון בר גיורא וחבריו האדומים ומעשיהם הנפשעים בירושלים הנצורה.
הסרט עושה סדר נכון בהבדלים בין השניים. שמעון בר גיורא החל ממאבק אנרכיסטי "סוציאליסטי" בשכבת המנהיגות של הכוהנים והעשירים בירושלים, בשל עוולותיהם. ואכן היו עוולות, אך הן לא הצדיקו בשום פנים את מרחץ הדמים שערך בר גיורא ביריביו, ולא את החבלה חסרת ההבחנה בהונם ובאוכל שתרמו להגנת העיר. יוחנן ואנשיו כנראה לא היו שותפים לכך. בר־גיורא שרף את אוצרות המזון משום שהתנגד להגנה פסיבית על ירושלים הנצורה, ובאמצעות הרעב הכפוי רצה לחייב את אנשי ירושלים לפרוץ החוצה ולנסות להכריע את הרומאים בשדה הפתוח. גם לכך יוחנן כנראה לא היה שותף, והוא נתן סיכוי לירושלים הנצורה, כמו שהיה בימי סנחריב וחזקיהו.
הבדל נוסף בין השניים – הפעם פרי רעיונו של הבמאי, שנשמע הגיוני אף שאינני מכיר לו שום מקור – הוא שיוחנן מגוש חלב חתר לתיקו מכובד מול הרומאים, תיקו שיכניס אותם למשא ומתן שיציל את ירושלים, בעוד שבר גיורא חתר לניצחון גמור גם על חשבון הסיכון שבתבוסה, כפי שאכן קרה. דומה שעם הקו הזה של יוחנן ניתן להזדהות גם ממרחק הזמן, אף שבמריבה הפנימית גם הוא ואנשיו היו אשמים, ובסופו של דבר מריבה זו תרמה תרומה מכרעת לאסון הגדול.
אחדות בטרם פורענות
לצד כל המרשים והטוב שבסרט המושקע, אני רואה בו גם חיסרון. אינני יכול להוכיח את טעותו של הסרט ממקורות מפורשים, אך אני חש אותה בכל נימי נפשי מכוח קריאתם. בסרט מייצג רבן יוחנן בן זכאי את עולם התורה. עולם התורה בירושלים היה גדול ונרחב, וכלל בתוכו אישים בעלי שיעור קומה מבית שמאי ומבית הלל. בסרט מייצג אותם אדם יחיד, "רבן בן זכאי" בלשון הסרט. בן זכאי שבסרט הוא אדם גדול בתורה, חכם, צדיק, ערכי ומוערך, אך בלחץ הנסיבות הוא חסר כל השפעה אמיתית, איש חלש ורופס, שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של תורה. בית מדרשו מתנתק במודע מן ההוויה הסוערת וספוגת הדם שסביבו, אל תורה שהרלוונטיות שלה מוטלת בספק.
אני יכול לראות את הבמאי היקר, שלמד את הסוגיה ביסודיות, הוגה במשנה בסוף מסכת סוטה, הפוטרת את מה שקורה סמוך לחורבן באנחה, "על מי לנו להישען על אבינו שבשמים", ומסיק ממנה גם על חדלון כוח של ריב"ז. הוא קורא את סיפורם של קמצא ובר קמצא, ושומע את קולה הרועם של שתיקת החכמים שישבו במשתה ולא מחו בעת שבר קמצא גורש ממנו. אך רבן יוחנן בן זכאי (הכהן!) ידע גם באותם ימים קשים לעמוד על המשמר בהלכות המשיקות בין התורה לחברה, ולחלוק על הכהנים ובתי דינם וגם על בני הכהנים הגדולים (ראו שקלים א, ד; כתובות יג, א־ב; סוטה ט, ט; עדיות ח, ג; תוספתא פרה ג, ח; ועוד).
הרגע שבו בן זכאי סוגר בסרט את דלתות בית מדרשו ומונע מתלמידיו לקום ולהגן על יהודים המוכים למוות ברחובות בידי חיילי הנציב הרומאי פלורוס, הוא רגע שאינו מתקבל על הדעת. בן זכאי חוזר בסרט פעם אחר פעם על האמירה שבלחץ המאורעות אין לנו אלא להתפלל וללמוד תורה, שהרי "אורייתא מגנא ומצלא". גם הופעתו בפני המצביא הרומאי מחוץ לשערי ירושלים היא הופעה מושפלת, ולכך יש מקור במדרש איכה רבתי, ולא מלכותית ומכובדת כמו בגמרא במסכת גיטין.
כאמור, גם ללא ראיה מפורשת, דמותו של רבן יוחנן בן זכאי נראית לי מקריאה באגדות חז"ל ובעיקר מהלכותיו, דמות שונה מזו המצוירת בסרט. מכוח תורתו של הרב ותורת תלמידיו הרבים – אלה שהעמידו לנו את המשנה, שבעקבותיה נוצר גם התלמוד – אני מאמין שתשובת התורה בעת כה בוערת, כשדמם של יהודים נשפך ברחובות, אינה רק תפילה ותורה בבית מדרש נעול, אלא יש בה אמירה מעשית יותר, ערנית יותר לתינוק הבוכה.
ועם זאת, אמונתו הלוהטת של רבן יוחנן בן זכאי, הבאה לידי ביטוי במפגשו עם בן אחותו בשעתו האחרונה בירושלים, בכך שלמרות חורבנה הקרב של ירושלים לא בטל סברו של העם היהודי, משום שהתורה תמשיך ותלווה אותו בכל מקום, ועלינו לדאוג לכך – אמונה זו באה לידי ביטוי נפלא בסוף הסרט ומכפרת לטעמי על החיסרון שהוצג לעיל.
בסוף הסרט, בשעת החורבן, מעלה הבמאי חיזיון מהרהורי ליבו, ואפשר שנעלם ממני בסיסו ההיסטורי. הסרט מסיים בנחמה פורתא, בכך שבעת החורבן ראשי סיעות הקנאים השלימו ביניהם, והכירו בהיותם עם אחד בגורל אחד. עוד בחתימת הסרט, גיבורו בן בטיח, חבר סיעתו של שמעון בר גיורא הלוחמני, שב בתשובה ומכיר בטעותו שבשריפת האוצרות. דומני שבשני אלו התכוון הבמאי בעיקר למשמעות הסרט לדורנו שלנו, ול"שריפת האוצרות" שבאה לידי ביטוי בהצבעה בכנסת נגד חוק האזרחות. אני בטוח שלתקווה זו שטמן הבמאי בסרט, שנשכיל להתאחד בטרם פורענות, כולנו מצטרפים בלב שלם.
ומילה אחרונה: שמו של הסרט משיב למילה "אגדה" את כבודה המגיע לה, אחרי שבמשך דורות נדחקה בתודעה אל משהו שבין הפיות לגמדים. אגדה היא דבר אמיתי ועמוק, כמו בסרט.
הרב יעקב מדן הוא ראש ישיבת הר עציון
