למה חורבן המקדש איננו מוזכר במגילת איכה?

הזיקה בין מגילת איכה ליום תשעה באב נשענת על מסורת עתיקה, המתועדת כבר בתקופת המעבר שבין תנאים לאמוראים. מקור תנאי המובא בתלמוד הבבלי קובע שאסור ללמוד תורה בתשעה באב, אבל "קורא בקינות, באיוב ובדברים הרעים שבירמיה" (תענית ל, ע"א). בתלמוד הירושלמי (שבת, פרק טז, הלכה א), מסופר על רבי, ר' חייא ור' ישמעאל "שהיו יושבים ופושטים [מעיינים בדרך הפשט] במגילת קינות ערב תשעה באב". ואולם רק במסכת סופרים, המאוחרת משני התלמודים, מוצגת הקריאה באיכה בתשעה באב כמנהג רווח: "יש שקורין ספר קינות בערב, ויש שמאחרין עד הבקר לאחר קריאת התורה, שלאחר קריאת התורה עומד אחד, וראשו מתפלש באפר, ובגדיו משולשין, וקורא בבכייה וביללה" (יח, ה).

רבים מפיוטי הקינות העתיקים לתשעה באב הם פרי יצירתו של הפייטן הארץ־ישראלי ר' אלעזר הקליר, שזמנו המשוער הוא המאות השישית והשביעית, והם מבוססים על מגילת איכה. המנהג לקרוא פיוטים אלה בתשעה באב מעיד אפוא גם הוא על הקריאה המקובלת באיכה באותו יום. ממקורות אלה משתמע כי המנהג החופשי לקרוא את מגילת איכה בתשעה באב הוא בן 1,800 שנה ומעלה, וכי הקריאה הסדירה בספר היא בת כ־1,500 שנה לפחות.

חותמו של ירמיהו

תשעה באב מוכר ברבים כיום חורבן שני בתי המקדש, הראשון והשני, אם כי לפי ספר מלכים־ב (כה, ח) חרב הבית הראשון בשבעה בחודש, ולפי המקבילה שבירמיהו (נב, יב) חרב הבית בעשרה בו. אך כבר המשנה במסכת תענית (ד, ו) מספרת שבתשעה באב "חרב הבית בראשונה ובשניה", והדברים הולמים בקירוב גם את דברי יוסף בן מתתיהו. מכל מקום, בעיני רוב הצמים והמתאבלים בתשעה באב לאורך הדורות, חורבנם של שני בתי המקדש הוא העילה העיקרית לצום ולאבלות, וכך עולה גם מספרות ההלכה, האגדה והדרוש שלאורך הדורות.

אלא שהדבר אינו כה פשוט. ברור שמגילת איכה, שנכתבה בעקבות החורבן הראשון, אינה יודעת דבר על הבית השני ועל חורבנו, אבל המעיין במגילה ייווכח שהספר כמעט אינו מתעניין גם בבית המקדש הראשון, ועוד פחות מזה בחורבנו.

בשלושה מקומות נזכר בית המקדש במגילת איכה, ושלושתם בפרקים א' וב'. הפסוק הראשון מדבר על ירושלים: "יָדוֹ פָּרַשׂ צָר עַל כָּל מַחֲמַדֶּיהָ כִּי רָאֲתָה גוֹיִם בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ אֲשֶׁר צִוִּיתָה לֹא יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ" (א, י). לא חורבן המקדש מוצג כאן כחילולו, אלא מצוקתה של העיר ירושלים.

הפסוק השני הוא "זָנַח ה' מִזְבְּחוֹ נִאֵר מִקְדָּשׁוֹ, הִסְגִּיר בְּיַד אוֹיֵב חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ, קוֹל נָתְנוּ בְּבֵית ה' כְּיוֹם מוֹעֵד" (ב, ז). משמעות הפועל "נִאֵר" אינה ברורה ומפרשי המקרא התלבטו בה לא מעט, אבל מתוך ההקשר נראה שמדובר בהזנחה, נטישה, מאיסה, וזאת גם על פי תהלים פט, לט־מ: "וְאַתָּה זָנַחְתָּ וַתִּמְאָס הִתְעַבַּרְתָּ עִם מְשִׁיחֶךָ, נֵאַרְתָּה בְּרִית עַבְדֶּךָ חִלַּלְתָּ לָאָרֶץ נִזְרוֹ". אם כך, גם כאן לא עוסקת המגילה בחורבן והרס אלא בנטישה וחילול, ואף אם המקונן רומז לחורבן, אין זה עיקר הקובלנה.

הפסוק השלישי שבו נזכר המקדש במגילת איכה הוא: "רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה, אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלֲלֵי טִפֻּחִים, אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה' כֹּהֵן וְנָבִיא" (ב, כ). גם הפעם לא מדובר על החורבן כי אם על הסבל האנושי הנורא ועל הטבח שנעשה בכוהנים ובנביאים בבית המקדש.

זה המקום להזכיר את האגדה המעתיקה את מילותיו הכלליות של המקונן על הריגת "כהן ונביא", אל רצח הנביא זכריה בן יהוידע הכהן הגדול (גיטין נז, ע"ב). לא אנשי צבאו של נבוכדנצר, מלך בבל הכובש והמהרס, היו הרוצחים, כי אם היהודים שעשו זאת כמה דורות קודם לכן בהוראת יהואש מלך יהודה (דברי הימים ב כד, כ־כא). מקומו של המעשה, חצר בית ה', מחריף מאוד את עוצמת הזעקה, אבל גם כאן אין מדובר על חורבן הבית כשלעצמו.

מכאן ואילך לא נזכר בית המקדש באיכה כלל, ולא זו בלבד אלא שגם פסוקי הנחמה והגאולה שבמגילה אינם מתייחסים אל בניית המקדש החרב. מגילת איכה היא בעיקרה מגילת החורבן של העם ובני העם, של העיר רבתי עם ושל הארץ, אבל בית המקדש וחורבנו כמעט אינם מעסיקים את בעל המגילה.

דברים דומים נוכל לומר גם על רוב נבואתו של ירמיהו הנביא, מחבר המגילה על פי מסורת חז"ל (בבא בתרא יד, ע"ב). הייחוס הישיר והמלא של מגילת איכה לירמיהו בעצמו אינו מקובל על רוב חוקרי המקרא, אבל אין ספק שבכמה וכמה היבטים חתומה המגילה בחותמו של ירמיהו. סקירה שיטתית של ספר ירמיהו מעלה שגם ספר הנבואה הגדול של דור החורבן עוסק בבני האדם, באומה, בעירָהּ ובארצָהּ ורק מעט במקדשָהּ. הדבר ניכר בייחוד נוכח התמונה השונה בתכלית העולה מנבואותיו המקבילות בזמן של יחזקאל – אף הוא, כירמיהו, כהן ונביא – העוסקות בהרחבה בבית המקדש הריאלי ובזה שלעתיד לבוא.

דמויות נשיות

לשונה של מגילת איכה וסגנונה, הרוח המפעמת אותה והזעקה העולה בה, הן מהנשגבות שבכל המקרא כולו, וכל מילה נוספת על כך היא אך למותר. גם העיצוב הספרותי של המגילה הוא מהמוקפדים ביותר בכל המקרא כולו. הביטוי העיקרי לכך הוא מבניהם של פרקי הספר – אחד הספרים המעטים בתנ"ך שחלוקתו לפרקיו קדומה ומקורית. ארבעה מחמשת פרקי המגילה בנויים במתכונת אל"ף־בי"תית ברורה, כשבפרקים ב', ג', ד' קודמים פסוקי האות פ' לפסוקי ע', אולי לפי מסורת קדומה.

גם הפרק החמישי מכיל עשרים ושניים פסוקים, כמניין אותיות הא"ב וכמניין פסוקיהם של חבריו הפרקים א', ב', ד'. ואילו פרק ג' כולל שישים ושישה פסוקים במבנה אל"ף־בי"תי משולש, בדומה למזמור קיט בתהלים הבנוי מעשרים ושניים מחזורים בני שמונה פסוקים כל אחד, לפי סדר הא"ב.

דברים אלה גלויים וידועים לכל מעיין במגילה. אבל יש לתת את הדעת גם להיבט ספרותי נוסף, והוא האיזונים המעודנים בין המינים, בין הגופים המדברים ובין דובר יחיד לדוברים רבים לאורך מגילת איכה.

הדמויות המרכזיות שבהן עוסק פרק א' הן העיר, יהודה, ציון, ירושלים – כולן מופיעות כדמויות נשיות, והדבר מתבטא לא רק בשמות הללו אלא גם בפעלים, בשמות העצם ובתארים המתייחסים כולם אל אותן דמויות נשים. בחלק הראשון של הפרק מוצגות הדמויות בשיטתיות בגוף שלישי, והמקונן הוא שמתאר את סבלותיהן כצופה מהצד.

כך, "העיר" שבפסוק הראשון אינה נזכרת ישירות בפסוקים הסמוכים אבל היא זו ש"בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ", היא זו ש"אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ", ש"כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים" – הכול בלשון "היא". הדימוי הנשי נמשך על פני פרק א' כולו, אבל החל מפסוק י"ג מתחלפת הדוברת בגוף שלישי בדוברת בגוף ראשון. ובמילים אחרות, הדמות החיצונית מתחלפת בדמות הסובלת בעצמה: "שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי", "קָרָא עָלַי מוֹעֵד", "עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה", "כִּי רַבּוֹת אַנְחֹתַי וְלִבִּי דַוָּי" ועוד.

פרק ב' מעלים את מִגדָּרָהּ של הדמות הדוברת, אבל שומר על המתכונת המגדרית של נשואת הקינה: ירושלים־ציון מוסיפה לשמור על דמות האישה. רובו של פרק ב' חוזר ומדבר על ירושלים בגוף שלישי, אבל לאחר חצי הפרק בערך מאבדת הדוברת את זהותה המגדרית, ואילו נשואת הקינה מועברת מגוף שלישי לגוף שני: "מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלִַם", "סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם", "הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה", "קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה" ועוד. לקראת סוף הפרק חוזרת מתכונת הגוף הראשון: "בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי נָפְלוּ בֶחָרֶב", "אֲשֶׁר טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי".

פרק ג' במגילה בנוי כאסופה ארוכה ומתוכננת היטב של פסוקים קצרים ושקולים, במשקל הידוע בין חוקרי המקרא כ"משקל הקינות". רובו המכריע של פרק ג' הוא תפילות ודברים הנאמרים בגוף ראשון ואינם מותאמים דווקא למתפלל גבר או למתפללת אישה, אבל הכותרת שבחר המחבר להציב בראש הפרק: "אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי…", הופכת את הפרק כולו לקינה, תפילה והרהורים של מתפלל ממין זכר. ואכן, "גבר" דובר זה מופיע עוד כמה פעמים בהמשך הפרק.

ועוד בתחום האיזונים: הפרקים א' וב' נשמעים בדרך כלל מפיותיהם של יחידים – של יחידות למען הדיוק. בפרק ג' משתנה המגמה בהדרגה והחל בפסוק מ נשמעים קולותיהם של הרבים: "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה", "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם…". בהמשך הפרק חוזר ונשמע קולו של היחיד: נפשי, חיי, ראשי, קולי; אמרתי, נגזרתי, קראתי. לקראת סוף הפרק נעלמות דמויותיהם הברורות של הדוברים והדוברות, ונשמע קול מאוחד הקורא לנקמת ה' באויבי ישראל: ראית, שמעת, תשיב, תתן, תרדוף. עיון דומה בפרקים ד' וה' מעלה שהם הדים ברורים לדבריהם של רבים.

ברוח זו יש לציין בייחוד את פסוקי הפתיחה והסיום של איכה, המייצגים יפה את האיזון בין יחיד לרבים: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר… בָּכֹה תִּבְכֶּה… גָּלְתָה יְהוּדָה" – מול: "לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ… הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה… כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ… חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם".

המשך העיון במתכונת זו מוסיף ומבהיר עד כמה מדויק עיצובה של מגילת איכה ועד כמה נתן העורך את דעתו על כל פרטיה.

התרסה כלפי שמיים

בכמה מקומות בספרות חז"ל ובהלכה מכונה מגילת איכה בשם האופייני לה: "קינות". אבל אין להתעלם מהמרכיב החזק של פסוקי נחמה המשולבים בכמה מקומות במגילה, גם זאת בדומה לדברי ירמיהו הנביא. כידוע, בארבעה מספרי המקרא נוהגים לחזור על הפסוקים שלפני האחרונים בתום הקריאה בהם בציבור כהפטרות (ישעיהו ומלאכי) או כמגילות (איכה וקהלת), כדי שלא לחתום את הקריאה במילה או ברעיון שליליים. אבל רק כאן מותאמת ההכפלה לפשוטו של מקרא, שכן הסיום הפורמלי של המגילה נשמע כתנאי מקוטע, ודווקא הקריאה המלאכותית: "כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ – הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" מעניקה לסיום הספר מתכונת לשונית תקינה וגם את משמעותו כחתימה בדברי נחמה.

הספר כולו מסתיים אפוא בתקווה לטוב. גם פרקים ג' וד' אינם נחתמים בדברי קינה אלא בתקוות נקמה באויבים המרים, ובנסיבות הקשות מנשוא שהמגילה מתארת ושבהשראתן היא נכתבת בוודאי יש בכך נימה לא מבוטלת של תקווה. אבל המעיין ייתן אל לבו שרובו של פרק ג' גם הוא אינו דברי קינה ובכי, והוא טבוע בחותם של תקווה או של הרהורי נחמה. הנה מקצת פסוקי תקווה כאלה: "חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו" (כב); "טוֹב ה' לְקֹוָו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ" (כד); "רַבְתָּ ה' רִיבֵי נַפְשִׁי גָּאַלְתָּ חַיָּי" (נז) ועוד.

תופעה אחרת, הכרוכה בקודמתה, היא נימת האמונה הדתית הצרופה המאפיינת את המגילה מחד גיסא, ועמה השאלה וההתרסה כלפי שמיים הנמצאות אף הן לא אחת במגילה. אלה מעניקות לספר ערך מוסף רב חשיבות, ודורשות התייחסות נרחבת בפני עצמה. נסתפק בכמה דוגמאות: "רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה" (ב, כ), "סַכּוֹתָה בָאַף וַתִּרְדְּפֵנוּ הָרַגְתָּ לֹא חָמָלְתָּ" (ג, מב), "אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם וַאֲנַחְנוּ עֲו‍ֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ" (ה, ז) ועוד. כמובן, גם לפסוקים אלה חברים נאמנים בדברי ירמיהו בן חלקיהו.

כבר ציינו למעלה את המבנה המוקפד והמדויק של מגילת איכה. לא לחינם בחר עורך הספר לסיים אותו בסדרת פסוקים שיש בהם מן הקינה, האמונה, השאלה והתקווה כשהן כרוכות זו בזו:

אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדֹר וָדוֹר. לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים. הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם. כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד.

בייחוד ראויות לתשומת לב שתי מילות הפתיחה של הספר, "איכה ישבה" על אותיותיהן וצליליהן, המהדהדים בחתימתו: "השיבנו אליך ונשובה".

כמו רוב ספרי המקרא, גם המגילה שלפנינו מכונה על פי פתיחתה. אבל מבחינת תוכנה ושילוב הפתיחה והסיום יחד, ראוי לכנות את הספר בתואר "מגילת קינות ונחמות".

פרופ' חננאל מאק מלמד במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן