בתשעה באב לאחר מנחה נוהגים לקרוא באגדות החורבן ממסכת גיטין. המפורסמת שבהן היא זו שפותחת במילים "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים" (גיטין נה). והנה, במקום אחר בתלמוד, במסכת בבא מציעא (ל, ע"ב), מובאת אימרה של רבי יוחנן: "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה". לכאורה זוהי ביקורת קשה על עצם המושג הקלאסי "דין תורה". ואכן, הגמרא תמהה ושואלת מה האלטרנטיבה: "אלא דיני דמגיזתא לידיינו [האם נדון בדיניהם של גזלנים]?"… היא משיבה לשאלה בדרך שמכניסה מושג אחר ומשלימה את דברי רבי יוחנן: "אלא אימא [אמור, קרא את דברי רבי יוחנן כך], שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו [פעלו] לפנים משורת הדין". זהו פירוש נפלא, ואשרי מי שלומד ממנו.
אולם חושב אני שאפשר להבין את דברי רבי יוחנן גם באופן אחר, והמפתח לכך נמצא באגדת קמצא ובר־קמצא. אגדה זו מתארת שרשרת של התנהגויות לא טובות בין אדם לחברו, שהביאו לחורבן. אך לקראת סיום הסיפור מתואר אירוע נוסף, מסוג אחר. מסופר שם כיצד בהמלצתו של בר־קמצא, הקיסר רוצה לבדוק את נאמנות היהודים ושולח לבית המקדש קורבן. בדרכו, בר־קמצא מטיל בבהמה מום שפוסל אותה להקרבה לפי ההלכה.
הדילמה העומדת בפני החכמים קשה. קורבן יש להקריב תמים, ללא מום, אולם מה שהוא מום לחכמים, לא היה מום בעיני המלך. ההלכה אינה מאפשרת להקריב את הקורבן, ומאידך, דחיית המחווה של המלך היא מעשה מסוכן. החכמים מציעים אפשרויות שונות לצאת מן המצר: לעבור על ההלכה, או לסכל את הסכנה באופן ממוקד. אך ר' זכריה בן אבקולס מתנגד לכל פתרון שמציעים, מסיבות הלכתיות.
פטיש לשעת חירום
מי היה ר' זכריה זה? אולי היועץ המשפטי של הסנהדרין? אולי אחד משופטי בג"ץ של הימים ההם? הוא עשה את מלאכתו המשפטית נאמנה, נאמנה מדי, ודווקא בשל כך ירושלים נחרבה. וכך נכתב בסיום האגדה: "אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
מהו הפתרון לבעיות מעין אלו? האם יש דלת יציאה לשעת חרום? אכן יש. זו היא "הוראת השעה" של ההלכה, הנותנת סמכות לחכמים לפסוק גם נגד ההלכה המקובלת. ואם זה לא פועל, יש גם "פטיש לשעת חרום" שמאפשר לשבור את החלון. זהו מושג ה"עבירה לשמה" המופיע אף הוא בתלמוד, למשל בהקשר של מעשה תמר עם יהודה או יעל עם סיסרא.
האם בסיטואציות קיצוניות אפשר לסטות מן ההלכה, לעבור על ההוראות, הפקודות והחוק? ר' זכריה בן אבקולס ה"ענוותן" חשב שאין לנו סמכות לעשות זאת. על כך אמר רבי יוחנן: "ענוותנותו [בפני החוק, דבקותו בחוק]… החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
"חיי הנביאים" הוא אחד הספרים החיצוניים הפחות מוכרים. ניתן להניח שנכתב בימי הבית השני. הוא מנסה לאתר את מקומות הקבורה של הנביאים, תוך הוספת הערות על חייהם. בין הנביאים המוזכרים בספר נמצא גם נתן איש גבעון, שאגב, לפי הספר היה מצאצאי החווים, כלומר הגבעונים. לנביא נתן נתגלה בחזון שדוד עומד לחטוא עם בת־שבע. הוא יוצא את גבעון כשפניו לירושלים, כדי למנוע את הקטסטרופה. כאן מופיע בסיפור "בליעל", הוא השטן, המעוניין כתמיד בחטאי האדם ובעונשיהם, ובמיוחד בגדולים שבהם. בליעל מבקש למנוע את הגעת הנביא לירושלים, והוא שם בדרכו של הנביא גופת אדם מת. ההלכה מחייבת אותנו בעקרון ה"מת מצווה". אין לאף אדם – אפילו כהן גדול – להשאיר מת ללא קבורה (לדעתי פרט זה מוכיח כמאה עדים שלפנינו ספר יהודי, אף שהוכנסו בו תוספות נוצריות מאוחרות).
אכן, נתן הנביא קובר את המת קבורה כהלכתה, אלא שבעקבות זאת הוא מגיע לירושלים מאוחר מדי. השרשרת ההיסטורית הטרגית היא עתה בלתי נמנעת. ושוב למדנו דבר מופלא: השטן אינו יכול לפתות את הצדיקים בעבירות, אז הוא מפתה אותם במצוות. ולא רק במצוות, אלא גם במידות טובות לכאורה, כולל מידת הענוותנות, שבדרך כלל היא טובה, אך ברגעים מסוימים עלולה להיות מסוכנת מאוד.
בין פרט לכלל
דילמות מסוג זה ניצבות לפתחנו לא אחת. לפני כמה שנים החזיקה ישראל בגופות של מחבלים, והחליטה שהן לא יוחזרו אלא כנגד החזרת גופות ישראלים שבידי האויב. עניין זה עלה להכרעת בג"ץ, והוא פסק שיש להחזיר את גופות המחבלים. הטיעון העיקרי היה זכות האדם לכבוד, הנוגעת גם למת ולבני משפחתו, אף על פי שהוא רוצח.
במסגרת הטיעונים המשפטיים אולי יש כאן צדק, אך בעקבות רבי יוחנן מבקש אני לטעון שיש גם שפה נוספת, שפה שאיננה משפטית, והיא שפת השכל הישר. ההיפוך של שפת השכל הישר הוא האבסורד. חברה חפצת חיים צריכה לדעת לנהוג לפי השכל הישר ולדחות את האבסורדים, אפילו אם הם מגובים בטיעונים משפטיים "נכונים".
אחת השגיאות החמורות כנגד השכל הישר מתרחשת, לדעתי, כאשר מערכת המשפט משתמשת בטיעונים משפטיים המתאימים לעימותים אינדיווידואליים, בשאלות הנוגעות למדינה ולחברה כולה. מערכת המשפט יודעת לטפל בחברות קולקטיביות מסובכות עד למאוד, אבל לא תמיד יודעת היא להבחין נכון בין כללי ההתנהלות במקרים הנוגעים לאזרח הבודד ובין מדיניות שהצבא או המדינה צריכים לנהל. כאן צריך להפעיל את השכל הישר.
