בעתיד הרחוק זו תהיה שאלת טריוויה פופולרית: מתי פרצה מלחמת תשעה באב? התשובה הנכונה היא דווקא י' באב; בשנת תשפ"ט תשעה באב חל בשבת, ולכן הצום נדחה ליום ראשון. ואז פרצה המלחמה.
באותו יום, בשעה 8:32 בבוקר, התקשרה שלומית תמימי מקיבוץ שאננים לבִתה, כנראה כדי להתלונן שוב על רעש הכרסום, שנשמע בבית בחודשים האחרונים. היא לא הספיקה לומר מילה, ובתה שמעה רק צרור יריות, ואחריו צעקה קצרה. הבת המבועתת התקשרה למשטרה ולמנכ"ל הקיבוץ, שהתייחסו לתלונה בזלזול מסוים, אך לא לזמן רב. חוליית החיזבאללה שהגיחה מפתח מנהרה בחצר משפחת תמימי ירתה בכל יהודי שנקרה בדרכה, והניפה בתוך עשרים דקות את דגל החיזבאללה על מגדל המים הישן. באותו בוקר התנוסס דגל החיזבאללה בעוד שני יישובים בגבול הצפון.
תוך כדי ההתקפות בצפון, בשעה תשע בדיוק, החל חיזבאללה לירות אלפי טילים על כל רחבי ישראל. החמאס הצטרף באיחור של שעה, ולא ברור האם היה בסוד העניינים מלכתחילה. הצופרים ייללו בכל רחבי הארץ. סוללות כיפת ברזל לא יכלו להתמודד עם כמות כזו של טילים, וההרס היה עצום.
באותו ערב החלו הפוגרומים, ואחרי השמועות על הנרצחים הראשונים, החלו יוצאי הצבא להתארגן להגנה עצמית בשכונותיהם
הרשתות הסלולריות נפלו מיד. האינטרנט קרס כמה דקות אחריהן. הפגיעה בשתי תחנות כוח גדולות הותירה את רוב המדינה בלי חשמל, ובכמה מקומות נפגעה גם תשתית המים. צה"ל נאלץ להוציא מהארכיון את תוכניות הגיוס של פעם, ושלח את קצינות הקישור לעבור במכונית צבאית מבית לבית. אחרי הפעם החמישית שכלי רכב צבאי הותקף באמצע הרחוב בבקבוקי תבערה וביריות, החליט ראש אכ"א לוותר על גיוס היהודים שגרים בערים מעורבות וליד כפרים ערביים. לוויתור הזה הייתה סיבה נוספת: באותו ערב החלו הפוגרומים, ואחרי השמועות על הנרצחים הראשונים, החלו יוצאי הצבא להתארגן להגנה עצמית בשכונותיהם. בכל רחבי ישראל הסתגרו יהודים בבתיהם, וערמו רהיטים כבדים מאחורי הדלת. המשטרה התמקדה בהכלה, ובמטרות שסימן בשעתו המפכ"ל אחרי פרעות תשפ"א, שמונה שנים לפני כן: השקת אפליקציה ורגישות אקולוגית.
בימים הראשונים, אנשים דיברו בבעתה על "מאורעות תשפ"ט". רק בסוף השבוע החלה לחלחל ההבנה שאלו כבר לא מאורעות או פרעות, אלא מלחמה. שיירות צבאיות לא הצליחו להגיע לצפון, כי כנופיות ערביות חמושות חסמו את כל צירי התנועה המרכזיים. כשחזרה רשת האינטרנט לפעול, החלו להתפרסם תמונות מבהילות של מחבלי חיזבאללה צוהלים בגעתון, ושמועות מבעיתות על ממדי הטבח. רבבות צבאו על נמל התעופה בן־גוריון בניסיון להימלט מהארץ, אבל אחרי שמטוס אל־על נפגע מרסיסי טיל וכמעט התרסק, חברות התעופה ביטלו את כל הטיסות לישראל וממנה.
בערך אז הבין גם צה"ל שמדובר במלחמה. הטנקים ירדו מהמובילים ופרצו בכוח את הדרך צפונה. בגבול הצפון התחוללו קרבות מרים, ודורות רבים יזכרו את סיפורי הגבורה מקְרב בינת ג'בייל השני ומקרב שלומי הראשון. רק בא' באלול הסתיימה המלחמה, בהסכם הפרדת כוחות חמוץ. אז גם נספרו ההרוגים: בסך הכול ספגה ישראל 2,657 חללים במלחמת תשעה באב. לראשונה במלחמות ישראל, מאות מהם היו אזרחים, שנהרגו מטילי החיזבאללה והחמאס ומהפוגרומים שהשתוללו ברחובות. זה היה החלק הקשה ביותר: העובדה שהשנאה התנפלה עלינו מבפנים, ולא רק מבחוץ.
הארץ הייתה חרבה, אבלה ומבועתת. ועדת החקירה הממלכתית, בראשות השופטת טן־רגא, ניסחה באופן רשמי את השאלה שניקרה בראש כולם: איך הדחקנו את הכתובת שהייתה על הקיר? הרי פוגרומים ופרעות המוניות ומעשי לינץ' היו כבר בפרעות תשפ"א. איך לא הבנו שמדובר בסכנה אסטרטגית? איך לא שאלנו את עצמנו כבר אז, מה יקרה במלחמה הבאה? איך לא נערכנו?
כדרכן של ועדות חקירה, גם ועדת טן־רגא לא ענתה תשובה ברורה לשאלה הגדולה הזו, אלא צללה לים של פרטים על היערכות פגומה, טפסים חסרים, ברגים רופפים בימ"חים ועבודת מטה לקויה. ובכל זאת, מבין דפיו של הדו"ח עב הכרס הציצה תשובה פשוטה: הדחקנו את לקחי תשפ"א, כי מפחיד היה לדעת עד כמה אנחנו שנואים. מפחיד לחשוב שרבים מהשכנים שחיים לצידנו – ודאי לא כולם – מוכנים בשעת חירום להרוג בנו.
באחת מאגרותיו כתב הרמב"ם שארצנו חרבה משום שאבותינו לא עסקו בלמידת דרכי המלחמה. ייתכן שהחלק הכי קשה בלימוד הזה אינו תִרגולות פזצט"א ומטווחים, אלא ההבנה שאנשים רבים שונאים אותנו. רק אם נבין זאת, רק אם נפסיק להדחיק את הלקחים הנוראים של תשפ"א, אולי נצליח יום אחד גם להשיג שלום.
