השנאה הפכה בתרבות שלנו לרגש שקשה לחיות איתו

כשהייתי בכיתה י"א לקח אותי חבר לפגוש רב חרדי מוכר שהתפרסם כבעל כישרון מוכח "לשרוף" דתיים־לאומיים ולהעביר אותם בכמויות מסחריות מן הישיבות התיכוניות אל הישיבות הקדושות. תדבר איתו חצי שעה, הוא הבטיח, ולא תוכל לשמוע עוד שיר אחד של משינה או לדרוך פעם נוספת בסניף של בני עקיבא.

לא יכולתי לעמוד בפיתוי (וגם התחיל להימאס לי ממשינה), אז הלכנו, הוא ואני, ביום שישי אחד אל דירת שני חדרים קטנה בשכונת מאה שערים. במשך שעה ארוכה הרב הכריזמטי אמר מה שאמר וטען מה שטען נגד תרבות המערב הפרוצה; ואנחנו ענינו מה שענינו ובעיקר גמגמנו מה שגמגמנו. לקראת סוף השיחה, כשנראה היה שזה לא הולך לשום מקום, הוא שלף את הקלף האחרון מן השרוול: "אתם אומרים תמיד שאתם תלמידים של הרב קוק, נכון? אבל אתם יודעים שאפילו הרב קוק, כשהוא כותב על החילונים, הוא מכנה אותם 'אחים שנואים אהובים'. הוא אהב אותם, נכון, כי הם אחים שלו, אבל בה בעת הוא גם שנא אותם. שנא! ואתם, איפה השנאה שלכם?"

לא הפכתי חרדי בעקבות אותה שיחה; ואת הסניף המשכתי לפקוד עד עמוק אל תוך שנות ההסדר (עם משינה באמת הפסקתי); אבל המשפט ההוא הדהד באוזניי עוד זמן ממושך. גם כשגיליתי שהרב החרדי הפך (אולי בתום לב) את סדר המילים שבביטוי המקורי של הרב קוק, "אחים אהובים שנואים", המועקה נותרה בעינה. הרב קוק, שונא? ועוד את האחים שלו?

לא הייתה זו הביקורת הנוקבת כלפי התרבות החילונית שהפתיעה אותי. הכרתי את ההתנגדות של הרב קוק לחילוניות וגם בישיבה התיכונית לימדו אותנו לבקר ולצנזר. הייתה זו השנאה שלו שתפסה אותי לא מוכן. בשום פעולה בבני עקיבא לא לימדו אותנו לשנוא.

זה לא רק בני עקיבא. זו התרבות המערבית כולה, אולי בהשפעת השורשים הנוצריים העמוקים שלה, שלימדה אותנו לפחד מן השנאה. בכל הסרטים שראינו בילדותנו רק רשעים שונאים: גרגמל שונא דרדסים, סקאר שונא את מופאסה, ג'אפר שונא את הסולטן, מליפיסנט שונאת את הוריה של היפהפייה הנרדמת. את כל הנבלים הגדולים מניע רגש של שנאה עמוקה. כזו שנובעת לרוב, לא תמיד, מרגש של קנאה. השנאה, כך לימדו אותנו, אוכלת את עצמה. היא מרוקנת את הנפש ועושה את האדם לקליפה חלולה, כמו דמותו המופלאה של רייסטלין מאייר, גיבור סדרת 'רומח הדרקון', שבכוח שנאתו היוקדת נלחם באלים עצמם ומנצח – רק כדי לגלות שבשנאתו לא הותיר לעצמו דבר לחיות למענו.

יש ציווי בתורה, "לא תשנא את אחיך בלבבך". אבל רק בטעות מפרשים אותו כאילו הוא אוסר לשנוא. ומה שהוא בעצם אומר זה: אל תשמור את השנאה בלב; אל תנסה להתעלם ולהדחיק אותה

הטובים, לעומת זאת, לעולם אינם שונאים. הם אוהבים ומשתוקקים ומצפים, ומתוך כך הם נדרשים לפעמים גם להילחם באויבים המציבים בפניהם מכשולים, אבל הם אף פעם לא באמת שונאים אותם, וברגע האחרון הם גם יושיטו להם יד בניסיון להציל את חייהם רגע לפני שייפלו אל מותם בסצנה שבסוף הסרט. גיבורים טובים, פרוטגוניסטים, שמטרת חייהם היא שנאה ונקמה, פגשנו בהמשך החיים, בסרטים של סקורזה ושל טרנטינו, אבל משהו בהם תמיד היה קצת שרוט, כאילו הבמאי ביקש לתלות שלט אזהרה: "אל תנסו את זה בבית".

אוהבי ה' שנאו רע. משנאיך ה' אשנא. לא ייאמן בכמה מקומות התנ"ך מנסה ללמד אותנו לשנוא. ואיכשהו הצלחנו להדחיק את הרגש הזה. להוציא אותו ממרחב התחושות הלגיטימי שלנו. אבל הוא שם, ממש סמוך ונראה לרגש האהבה שאנחנו כל כך מאמינים בו. שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט. אלו שני צדדים של אותה מטבע: ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי. הזהות שלנו מוגדרת תמיד על ידי השילוב בין מה שאנחנו אוהבים ומה שאנחנו שונאים. על ידי מי שאוהבים אותנו וגם על ידי מי ששונאים אותנו: "הר 'סיני' – שמשם ירדה שנאה לאומות העולם".

יש סיפור יפה על הרב מנחם פרומן זצ"ל, ששאל פעם את אחד מחתניו: "אתה שונא לפעמים את אשתך?", וכשהחתן הגיב בזעזוע, "מה פתאום?!", אמר לו הרב פרומן: "חבל, אם היית באמת אוהב אותה, מדי פעם היית גם שונא אותה". זה סיפור מעורר מחשבה, ואני לא בטוח שהייתי חותם על השורה התחתונה שלו, אבל אני רוצה לשהות קצת ברגע של הזעזוע. של המפגש עם האפשרות שתהיה בי שנאה כלפי בן או בת הזוג שלי. ומה עושים עם שנאה כזו? או עם שנאה כלפי הילדים או ההורים שלי?

השנאה הפכה בתרבות שלנו לרגש שקשה לחיות איתו. אבל התנ"ך מלא בשנאה לא רק כלפי אויביו של הקדוש ברוך הוא. לפי חוקי התורה איש יכול שתהיה לו אישה אהובה ואישה שנואה. לפעמים גם קוראים לאיש הזה יעקב אבינו, ועל אשתו נאמר 'וירא ה' כי שנואה לאה'. גם אחי יוסף שונאים אותו, ולא יכולים לדבר איתו לשלום, והמדרש אומר עזבו שנייה את מה שקרה בסוף הסיפור, שזה באמת־באמת לא בסדר, ושימו לב ליושרה של האחים: כשהם שונאים בן אדם הם לא מדברים איתו, הם לא מסווים את השנאה שלהם בחיוכים מאולצים.

יש ציווי בתורה, "לא תשנא את אחיך בלבבך". אבל רק בטעות מפרשים אותו כאילו הוא אוסר לשנוא. המשך הפסוק הוא "הוכח תוכיח את עמיתך", ומה שהוא בעצם אומר זה: אל תשמור את השנאה בלב, אל תנסה להתעלם ולהדחיק אותה. להפך: תעשה איתה משהו, תצעק אותה, תילחם עליה. תפוס את האח הזה שלך ושבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל. שהרי כל הפואנטה של הרב קוק היא שהאחים הללו הם שנואים דווקא משום שהם כל כך אהובים.

או נגיד המילים "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו – עזוב תעזוב עמו". לא הייתי מסוגל לומר אותן לילד שלי. עצם ההנחה הזו, שיש לך שונא – לא 'חבר שהציק לך' או 'ילד שרבת איתו' אלא ממש שונא – היא משהו שקשה להעלות על דל שפתינו. כשבן השבע הרים הרגע את ראשו מהספר הראשון של הארי פוטר ואמר "אני שונא את מאלפוי" נצבט לי משהו בלב. ואם לא הייתי כותב את הטור הזה ממש עכשיו הייתי אומר לו מתוק, אצלנו בבית לא שונאים. אבל התורה אומרת כן, יש לך שונא, זו המציאות, עכשיו בוא נראה מה עושים עם זה; איך שומרים על קודים של התנהגות גם בעולם שיש בו שנאה. ולכן יש הלכות מיוחדות עבור דיין ששונא את מי שבא לפניו לדין תורה, או את אחד הדיינים האחרים, והוא נדרש להתבונן פנימה ולבחון אם יש לו את היכולת להתגבר על רגשותיו או שזה קצת גדול עליו ועדיף לתפוס מרחק.

וגם זה קשור לזוגיות. הסרטים של דיסני, לפחות עד שהם קצת איבדו את זה במאה ה־21, לימדו אותנו איך לאהוב. אבל התורה בשום מקום לא אמרה לנו איך להתאהב או אפילו איך להתחתן, את זה היא סמכה עלינו שנדע לבד, אלא רק איך להתגרש: "וּשְׂנֵאָהּ… וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ". התורה לא הציגה את הגירושין כהחלטה חברית הדדית שכבר לא מתאים לנו יחד, אלא כסיפור קשה וכואב שיש בו גם רגשות של שנאה. והשאלה של איך מתנהגים כששונאים, איך מקפידים גם במצבים כאלה להיות הוגנים ומדודים, הטרידה אותה הרבה יותר מאשר איך מתאהבים. אבל בשום שלב היא לא התכחשה לעצם קיומה של השנאה או הציגה אותה כחטא.

את המונח "שנאת חינם", זו שבגללה חרב בית המקדש, אני מבין כמו "הוצאת זרע לבטלה". לא השנאה היא הבעיה, אלא החינם. זה שלקחת כוח־חיים חיוני כל כך והשחתּ אותו לריק, מן הסיבות הלא נכונות ועל האנשים הלא נכונים. בשם הרב קוק נאמר שבית המקדש השלישי ייבנה על ידי אהבת חינם. אפשר שכך אכן יהיה. אבל נדמה לי שההפך משנאת חינם איננו אהבת חינם אלא שנאה מוצדקת יותר, ממוקדת יותר, שנאה פרודוקטיבית שמסוגלת לתקן ולשנות ולקדם. שנאה שאני לא מדחיק אותה או מתכחש לה, אבל גם לא נותן לה להשחית את העדינות ואת הרגישות ואת הקודים המוסריים שלי. שנאה נקייה, מדויקת, שבסופו של דבר מגיעה מתוך קשר עמוק וחותרת אל אהבה גדולה.