נמאס לי שאנשים לא מתאמצים עבור הדבר הכי חשוב בחיים, שהוא הבית שלהם. זה טור לפני תשעה באב, אז היה מתבקש, לשם שינוי, שאדבר בגדול, על העם ועל הפילוג ועל האיחוד, אבל לא לשם כך אני פה. בדיוק נפגשתי עם חברה ששאלה אם מעניין אותי להיכנס לפוליטיקה. אז נראה לי שלהגיע כל יום לירושלים זה גיהינום ואני גם לא סומכת על הטריות של הקרואסונים במזנון הכנסת. אבל אני כן מאמינה שכמו פעם, בפעולות של בני עקיבא, שאם כל אחד יעשה עבודה על הבית שלו, על הזוגיות שלו, מול הילדים שלו, זה משפיע על עם ישראל. אם אתם ממש מתעקשים שאשתמש בביטוי הזה כשאנחנו נכנסים לצום.
אנשים לוקחים כמובן מאליו את התפקידים הכי חשובים שלהם. הזוגיות, ההורות והמימוש העצמי. נמאס לי כבר לקרוא, להיפגש ולשמוע אנשים שמוכנים להוציא כסף ולהשקיע זמן ואת מיטב המשאבים על כל דבר שקשור לקריירה שלהם; קורס בשיווק וקורס באקסל ותואר בזה ובזה ומתעלמים מכך שחייבים ללמוד גם על עצמנו. אנשים מוציאים זיעה, עצבים והון לחיזוק ושיפור הבית שלהם; עוברים, משפצים, אוטמים, מסדרים. קונים, מוכרים, מחזירים. בונים והורסים ואין להם אפילו דקה עבור עצמם.
אין לי באמת מושג איך להיות בת זוג, ואיך לתחזק זוגיות אוהבת ופועמת לאורך זמן. ולא, אני לא באמת יודעת איך להיות הורה. כולנו מאלתרים
לא כל זוג צריך טיפול, אני מסכימה, גם לא כל משפחה. וגם בואו, מה זה אומר בכלל "טיפול". לא לכל בית יש את האמצעים להשקיע מאות שקלים ולפעמים יותר בתחזוקת הנפש. אבל מי אמר שזה חייב להיות ככה? יש מיליון דרכים לעבודה פנימית. לא, אני לא רוצה לקרוא לזה טיפול, בואו רק נסכים שצריך להתקדם. אני לא רוצה לקרוא לזה להשתפר, כי גדלנו בחינוך כזה – גם הממלכתי־דתי וגם ב"סיפור הצברי" של כל הזמן להיות יותר טוב והכי טוב. זה לא זה. זה להתקדם. לעצור ולהודות. אין לי באמת מושג איך להיות בת זוג, ואיך לתחזק זוגיות אוהבת ופועמת לאורך זמן. ולא, אני לא באמת יודעת איך להיות הורה. כולנו מאלתרים. בחלק מהמקרים, ואולי אפילו ברובם, באנו ברוך ה' מתשתית טובה; גדלנו בבית יציב (זה באמת מספיק?) עם דוגמה טובה (לפחות מה שראינו). כל אחד הוא כל כך ספציפי. המקום שלו במשפחה, והמקום שלו מול הוריו. ולכל אחד מאיתנו משקל שונה בתחומים שונים שמושפעים כל הזמן מכל הורה. התחתנו עם בני זוג שהם בעצמם ספציפיים כל כך והבאנו לעולם את ילדינו, שאם נודה על האמת, אין סיכוי שאנחנו באמת מכירים אותם. אנחנו מכירים אותם בבית שלנו, אנחנו מכירים אותם כילדים שלנו, אנחנו יכולים לשער מתוך סממנים חיצוניים בלבד איך הם בתור אחים ואנחנו רק יכולים להעריך, בקירוב – מה הם מרגישים.
משפט שאני חוזרת עליו שוב ושוב הוא "הורות זה כמו הרפס, אלו פצעים שעוברים בנשיקות". בפעם האלף שהתלוננתי בפני חברנו הטוב הפסיכולוג, ששוב צילקתי את ילדיי באמירת מילים כואבות, הוא עצר אותי והזכיר לי מה שאמר לי מזמן: "אין לך מושג מה יצלק את הילדים ומה לא. הורים מספרים לי סיפורים שהם סוחבים שנים, והילד בכלל לא זוכר. הילד מספר סיפור משמעותי משנה חיים, וההורים במקרה הטוב מופתעים כי לא זכרו, ובמקרים קשים יותר, טוענים שהילד פשוט ממציא".
אז מה אני כן לוקחת על עצמי בתשעה באב הזה? כי כבר התעייפתי מהאסמים ומלשרוף את האסמים ומהפוליטיקה. אני רוצה כמו תמיד לחזק את הבית שלי, והדרך היחידה שאני מכירה היא לעשות עבודה פנימית. להציף שוב למודעות, את הרגעים ש"מזיזים אותי" כפי שמכנה זאת הרבנית מיכל פרץ. כי אלו רגעים שגורמים לי לפעול בצורה שאני לא שמחה בה. אני רוצה לשפר את יכולת התקשורת שלי עם הילדים שלי, כל ילד לפי הגיל שלו. אני רוצה לעמוד פנים מול פנים עם הדברים שאני חוששת מהם, ולדבר עליהם במילים הכי ברורות שאני יכולה מול הילדים שלי. הקשר ביני לבין האיש שלי, הקשר ביני ובין ילדיי, הוא בית המקדש שלי. ולצערי לא מעט פעמים אני לוקחת את זה כמובן מאליו. כולנו נלחמים כל כך הרבה בחוץ, אבל אם לא נגיע לבית חזק, איתן, מודע, מחובר – לא נצליח גם בפנים.
