לא מזמן סיפרה לי חברה שלבתה הקטנה יש התקפי זעם בלתי נשלטים. "ברגע שאומרים לה לא על משהו שהיא מאוד רוצה היא נטרפת", אמרה בתסכול, "ואז היא מתחילה לבלגן את כל הבית. לזרוק כריות, לצרוח בקולי קולות".
לפני כמה שבועות פגשתי אותה ושאלתי מה שלום התקפי הזעם של הילדה. "נעלמו", היא ענתה. "ככה פתאום?" תהיתי. "כן", היא השיבה. "זה קרה כמעט בטעות. צילמנו סרטון משפחתי ליומולדת של הסבתא, היא שוב נכנסה להתקף זעם, ניסינו להרגיע אותה והמצלמה המשיכה לצלם. כשישבנו בחדר העריכה היא ראתה את עצמה בפעם הראשונה בזמן התקף. פתאום הבחנו שהיא נורא נבוכה מההתנהגות שלה, ממש הניחה את הידיים על העיניים כדי לא לצפות. מאז ההתקפים הלכו ונחלשו".
נזכרתי בסיפור הזה בזמן שצפיתי בהקרנת הבכורה של הסרט "אגדת חורבן". הרבה כבר נכתב על הארטיסטיות שלו והיכולת לנפק באמצעות איורים בלבד תמונת מצב של חברה מידרדרת. אבל מבחינתי הרגע החזק ביותר בסרט התרחש דווקא בסופו, כאשר קראו לשחקנים שעומדים מאחורי הקולות לעלות אל הבמה. בזה אחר זה צעדו לשם אושיות מוכרות כמו שולי רנד ועמוס תמם, אבל אף אחד מהם לא זכה למחיאות כפיים סוערות כמו האמנים דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט, שאיירו את הציורים הנפלאים שמהם עשוי הסרט. היה בזה כמעט צדק פואטי – שני אנשים שמבלים כל חייהם באנונימיות מוחלטת זוכים פתאום לתשואות רמות.
תסתכלו על עצמכם, קוראות לנו התמונות מתוך הסרט, ככה אתם נראים – מלאים בזעם קדוש, עיוורים לתינוק שנשפך עם המים
יש אנשים שיגידו שסוד קסמו של הסרט הוא בשפה הקולנועית המקורית שהוא ניסח, אבל אני חושבת שהקסם הוא העובדה שזוהי יצירה נטולת כוכבים, שבאמצעות ציורים מופלאים מצליחה להטיח בנו את המציאות הכואבת של החורבן כפי שהיא באמת.
תסתכלו על עצמכם, קוראות לנו התמונות מתוך הסרט, ככה אתם נראים – מלאים בזעם קדוש, עיוורים לתינוק שנשפך עם המים. כל אחד מרגיש נחוש וצודק כל כך כשהוא שורף את האסמים. גם כשהקטסטרופה זועקת מתוך העתיד, הוא בטוח שהמקרה שלו יהיה שונה ושאם רק יסנן מהשטח את ההוא וההוא וההוא, העולם יהיה טוב יותר. כשיצאנו מההקרנה תפסנו שיחה עם שולי רנד, והוא אמר שהסרט הזה לא עושה הנחות לאף אחד מהגיבורים שלו. כולם יוצאים אשמים – הקנאים, המתונים, לומדי התורה שהמשיכו לדרוש ולהתפלל בזמן שהחברה מתפרקת – אף אחד לא יוצא משם זכאי. כל גורם בחברה יכול למצוא בסרט את הצדדים המכוערים שלו ולהתוודע אליהם, ממש כמו הילדה שבפעם הראשונה גילתה איך היא נראית בזמן התקף.
הדבר היחיד שמצער אותי בקשר לסרטים כמו אגדת חורבן, הוא שבסוף הקהל שיצפה בהם הוא כנראה זה שמראש מסוקרן יותר ומכיל יותר. חובבי קולנוע איכותי, מביני עניין, שוחרי בית אבי חי ודומיהם. אני תוהה איך יגיבו אנשי קיצון לסרט, והאם יהיו מסוגלים לזהות בו את הצדדים המכוערים שלהם. "כן, אבל", הם יגידו. הרי הכול בגלל שהם עשו ככה, וההוא התחיל, ואם ההוא לא היה אומר כך וכך אנחנו לא היינו מגיבים בכך וכך. אבל בשביל לזהות חולי של חברה, בשביל להיות מודאגים ממנה במקומות הנכונים, צריך להתרחק רגע מההצדקה העצמית. צריך לצפות בעצמך זורק כריות וצורח ולהבין כמה זה מכוער ולהתבייש לרגע. מעטים האנשים שמצליחים לעשות את זה. מעטים הם אלו שמסוגלים להסתכל קודם על הכתם במכנסיים של עצמם לפני שהם מעירים על כתמים של אחרים.
פעם הייתי משתתפת נלהבת של אירועים כמו "הלילה לא לומדים תורה" בכיכר רבין. היום אני נזכרת בהם וקצת מבכה על התמימות והמחשבה שבאמצעות איזה רב־שיח מפונפן אפשר לשנות לעומק מגמות של חברה. הרי מי מגיע לאירועים האלה? אלו שמראש סקרנים ומסוגלים להכיל את דעתו של האחר. אבל האנשים שמטלטלים פעם אחר פעם את הספינה שלנו, שיוצרים בה חורים ושורפים אסמים – הם בדרך כלל לא נמצאים שם. איך גורמים להם לצאת מהפוזיציה? איך חודרים את השריון הזה? אין לי מושג. ובגלל זה אירועי תשעה באב תמיד מדכאים אותי מאוד. גם בגלל החורבן, אבל גם בגלל הידיעה שהנה עצרנו לרגע, ומחר נפסיק להתבונן על עצמנו בסרטון המביך ונמשיך לשנוא כרגיל.
