תשמעו סיפור עצוב. לפני עשר שנים, בקיץ אלפיים ואחת עשרה, שירה ואני יצאנו לירח דבש באירופה, איכס איזה ביטוי דוחה זה ירח דבש, כאילו מה הקשר דבש עכשיו, לא משנה, יצאנו לטיול של חודשיים באירופה, היינו צעירים ודתיים וקמצנים, וישנו חודשיים באוהל! באתרי קמפינג דלוחים ברחבי אירופה, התחלנו בפריז, ומשם עלינו לצפון צרפת, ומשם עלינו לבלגיה, ומבלגיה עלינו להולנד, ומהולנד נסענו לגרמניה, ומגרמניה ירדנו לשווייץ, ומשווייץ ירדנו לאיטליה, ומאיטליה נסענו לדרום צרפת, ומשם עלינו שוב לפריז, וחזרנו לישראל. זה היה טיול מדהים ומוזר ואינטנסיבי ומרגש, זה היה רגע לפני שהיו סמארטפונים בעולם, אז היינו בלי סמארטפון! היה לנו מין נווט ג'י פי אס דבילי כזה שהכנסנו לתוכו כתובות, ופעם בכמה ימים היינו מוצאים אינטרנט קפה! היה דבר כזה פעם, ומתקשרים להורים שלנו. בדיוק אז התחילה המחאה החברתית בישראל! מדי פעם קראנו בוויינט דיווח על מהפכה שמתרחשת, ואנחנו היינו באירופה, ולא הבנו כלום, לא הבנו כלום! איזו תקופה זאת הייתה. היינו כל כך קמצנים, חסכנו שקל לשקל, אירופה יקרה, אבל אם ישנים בקמפינגים, באוהל, ומתרחקים מהערים הגדולות, היא הופכת פתאום להיות זולה מאוד, ונוצרייה מאוד. אחחחח איזו תקופה זאת הייתה. בבגאז' של האוטו שלנו היו ערימות של קופסאות טונה, שקיות פסטה ונקניקים משומרים, חחחח איזה עצוב זה היה, ובכל בוקר היינו מתעוררים, ופותחים מפה, ומחליטים לאן לנסוע היום, ולשם היינו נוסעים! ככה הסתובבנו בעולם, זאת באמת הייתה תקופה מדהימה. זה הטיול הכי מרגש שהיה לי בחיים, והטיול הכי מרגש שיהיה לי בחיים. הכול שצף שם, קשה להסביר.
ולקראת סוף הטיול שלנו, כשהיינו באיטליה, בקמפינג חם בוונציה, שמנו פתאום לב שתשעה באב ממשמש ובא, ואני אמרתי לשירה, אנחנו לא יכולים להיות בתשעה באב בוונציה, זה לא מתאים, ושירה אמרה, נו בסדר, אז בוא ניסע לאנשהו, ופתחנו את המפה וחיפשנו מקום קרוב שנוכל להיות בו בצום, ופתאום ראינו את העיר פדובה, ושירה אמרה, פדובה! זה נשמע לי יהודי! ואני אמרתי לה שזה נכון, זה באמת נשמע מקום יהודי מאוד, ושירה אמרה, יאללה בוא ניסע לפדובה, ואני אמרתי, אבל בואי ניקח מלון, עם מזגן, שנוכל להעביר בו את הצום, ושירה אמרה, סבבה, אז הלכנו לקפה אינטרנט הכי קרוב שמצאנו, וחיפשנו מלון בפדובה, ומצאנו מלון שני כוכבים זול מאוד, שהיה רחוק ממרכז העיר, והזמנו בו חדר אחד, ללילה אחד, ושמחנו מאוד, שסוף סוף נישן במלון! כמו שצריך! על מיטה נורמלית, ושמחנו גם שנוכל לציין את צום תשעה באב באופן ראוי.
פתחנו את המפה וחיפשנו מקום קרוב שנוכל להיות בו בצום, ופתאום ראינו את העיר פדובה, ושירה אמרה, פדובה! זה נשמע לי יהודי! ואני אמרתי לה שזה נכון, זה באמת נשמע מקום יהודי מאוד
הגענו לפדובה לפנות ערב, הג'י פי אס המצ'וקמק שלנו הוביל אותנו ברחובות מפוקפקים ואפלים, עד שהגענו למלון שלנו, שלא היה נראה ממש כמו מלון. כלומר, היו מלא חבלי כביסה ואופניים מסביב למלון, בדרך כלל בבתי מלון אין מלא חבלי כביסה. איי איי אייי, בעל המקום האסייתי שקיבל את פנינו אמר לנו באנגלית שבורה שהרבה זמן לא היו לו אורחים, וכשעליתי מהחדר, למטבח של המלון, כדי לבשל לי ולשירה סעודה מפסקת, הבנתי, לתדהמתי, שהמלון שבו בחרנו לישון בתשעה באב, היה למעשה בית בושת פעיל. איי איי אייי חביירימלעך, על זה היה דווה ליבנו!
כשהחושך ירד נסענו לבית הכנסת הגדול של פדובה, שהתגלה כבית כנסת קטן וצפוף. כשהגענו אליו, אף אחד לא דיבר איתנו או שאל אותנו מאיפה אנחנו, או מה אנחנו עושים שם. הקהילה של יהודי פדובה הייתה קטנטנה ועצובה, בתפילה המרגשת של ערב תשעה באב, אפילו לא היה להם מניין. כל אחד ישב וקרא את מגילת איכה בשקט, בחושך, לאור נרות. איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה, בכו תבכה בלילה, ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם מכל אוהביה.
איי איי איייי כשהתפילה נגמרה, חזרנו למלון העלוב שלנו, צמאים ועייפים, החדרים במלון היו מלאים באנשים עצובים, והמזגן בחדר האומלל שלנו בקושי עבד. אני זוכר ששכבתי במיטה שלי, עם בטן מקרקרת, וטעם מר בפה, וחשבתי לעצמי בלב דווה, אוי ואבוי, אוי ואבוי.
*
עשר שנים חלפו מאז הצום העצוב והעלוב שלי בפדובה. מהסיפור העלוב והעצוב הזה נותר רק זיכרון מוזר. ואף על פי כן, מאז ועד היום, מדי שנה בתשעה באב, אני נזכר איך פעם אחת הלכתי למקום ש'נשמע לי יהודי', וסיימתי את הערב בחדר לא ממוזג בתוך בית בושת. שם, במלון ההוא, למדתי על בשרי, ועל נפשי, שאסור לי לסמוך על האינטואיציה היהודית שלי. שכוייח זה הסיפור.
